[ליצירה]
תהיה בטוח שהפלאפון שלה דלק כל הזמן ורק חכתה לטלפון מימך, כולי תקוה שבסוף הסכמת להמשיך את הקשר שלכם. כי ממש חבל אם לא, אני בטוח שהיא מצטערת על המעשה המטופש שעשתה ואני מקוה שאתה לא תהיה טיפש בשביל לפסול אותה על זה.
[ליצירה]
אנ לא חושבת שזה מה שקובע את אופי האדם ואת היכולת לבנות ביחד בית, ממש לא.
(נ"ק למחשבה: האם היית מתייחס באותה צורה למישהי שהיא גרושה (ומטבע הדברים...) מבעל מכה???)
[ליצירה]
אני מצד אחד מקנא בתמימותו של האיש הזה, ומצד שני אני לא יכול לסבול אותו. בא לי לקחת סיכה ענקית ולפוצץ לו את הבועה, אבל מצד שני גם יש לי מן סוג של חלום לחיות בתוך בועה כזו בעצמי. בעצם לא. לא יודע. בלאגן.
בכל אופן, אם אתה לא רוצה שאנשים יחוו, יתרגשו ויחושו את הכתיבה שלך אז למה אתה כותב סיפור?
תפרסם תזה על - "דוסים בגיל שלושים וסוגיות בטהרת המשפחה".
ולא עשית זאת.
[ליצירה]
ב"ה
מעניין שהתחושות שעלו בך קשורות דוקא לחטא הזה, קיבלתי הרבה תגובות שונות מקוראים באיזה חטא לדעתם מדובר, והתגובות שונות מקצה אל הקצה.
בכל-אופן, המטרה של הסיומת היתה לגרום לקורא לחשוב, ולהבהיר שכל הסיפור היה על חטא שהוא לא דמיין בדעתו.
(אם מישהו דמיין לפני השורה האחרונ מהו החטא המדובר - כל הכבוד!)
[ליצירה]
כואב ומשמח כאחד.
כואב לראות צער, אך כמה משמח שהצער ממנף את העתיד, מחייה את ההווה, ונותן זוית ראיה חדשה על העבר.
בעצם יסורים זו ברירת מחדל הפשוטה ביותר כדי להגיע לשמחה אמיתית.
דהרי ע"פ גודל ההשתוקקות והצער (חיסרון) יגברו התענוג והשמחה.
חביבין עליך יסורין? שאלו התנאים את חבירם המתייסר, השיב להם: "לא הן ולא שכרם", ז"א, שהבין שיש שכר גדול מהיסורים הללו אך לאחר שידע רז זה כבר לא היה צורך ביסורים, וד"ל.
[ליצירה]
הודעה לרבים
ב"ה
קוראים נכבדים,
כשהתחלתי עם הסדרה תכננתי שיהיו בה עשרה פרקים (כפולים, דהיינו יחידה של הצד שלו ויחידה של הצד שלה), והיא תתאר קשר שארך שבוע.
תוך חודשיים וחצי עמדתי במשימה ורציתי לסיים את הסדרה, אלא שבשל לחצים כבדים מצד הקוראים, המשכתי אותה לבסוף.
בשנה וחצי שחלפה מאז שהייתי אמור לסיים את הסדרה, נוספו לי התחייבויות רבות: העברת שיעורים לבחורים צעירים, עבודה חדשה, ועוד ועוד, כתוצאה מכך, בשנה וחצי האחרונה פרסמתי רק 20 פרקים נוספים (לא כולל הפרק המיוחד שחגג שנה לסדרה).
אין זה הוגן כלפיכם לפרסם סדרה בקצב כה איטי. אינכם אמורים לזכור מה קרה בפרק הקודם, כשהפרק שלאחריו מפורסם רק לאחר חודשיים.
אי-לכך, מתוך אחריות כלפיכם, החלטתי לסיים את הסדרה.
תודה רבה על כל התגובות במהלך פרסום הסדרה,
אני מקווה שהצלחתי להעלות חיוך על פניכם,
חזקי.
[ליצירה]
כתוב טוב, אבל:
לא אמין. וחבל, כי במשך כל הסדרה שמרת על אמינות מפליאה, עם הבנה מפתיעה ביותר של הצד הנשי.
לא מאמינה שקשר כל כך טעון רגשית נחתך בגלל סערה של רגע. היא אוהבת אותו, הוא אותה. היא לא יכולה להגיד לו פתאום "אז תספר לו שנפרדנו". היא יכולה להגיד משהו כמו "אז אולי אנחנו באמת צריכים לחשוב על זה\לדבר על זה", ששניהם יקחו את הזמן לחשוב אם נקודה כל כך קטנה של מחלוקת (וכן, היא קטנה מאד, בהתחשב בעובדה שבציבור הסרוג מספר הדעות שווה לריבוע מספר האוכלוסיה, והסיכוי למצוא בחורה עם מכנה השקפתי משותף כל כך גדול כמו ין אביאל לאודליה הוא נדיר מאד) יכול לגרום לחיתוך כל כך פתאומי.
[ליצירה]
[ליצירה]
ב"ה
לנצח - המדובר בסיפור בדיוני.
איילה ופרפור - לא צריך להתרגש מסיפור.
[ליצירה]
ב"ה
אני פרסמתי את היצירה בהתחלה ביישור לימין וללא הפסק שורות באמצע, ומשום מה הרבה רווחים נעלמו לי, אז מרכזתי את זה, ועדיין היו בעיות, ואז חלקתי לשורות - והכל היה בסדר.
אולי באמת כדאי לשאול את השאלה באיזה פורום של פו"פ.
[ליצירה]
ב"ה
תימני וידידה היקרים,
ברצוני להבהיר מספר דברים:
א. חלק חשוב מהקשר בין אבי ואודוש, וההומור הנובע ממנו, קשור בעובדה שהקשר הרגשי ביניהם מתפתח בצורה מאוד חזקה. לית מאן דפליג, שאחרי שמכירים פחות משבועיים אנשים הנמצאים בקשר מצוי אינם אומרים דברי חיבה כה מופלגים אחד כלפי השני - אולם הקשר ביניהם מתפתח מבחינה רגשית בצורה מהירה למרות שמבחינה שכלית הדברים עדיין לא נחקרו עדיין (מה שקורה פעמים רבות לצערי הרב).
ב. אחת מנטיותיה של אודוש היא לאתגר את אבי המרכזניק לצאת מהקופסא שלו ולעשות דברים שהוא לא מורגל בהם (כגון להזמין אותו לארוחה אצלה בבית, ולפקוד עליו בטבעיות לשטוף את הכלים וכו' וכו'). מעולם לא טענתי שזה שפוי שבחורה תכין ארוחה לבחור בתור הפגישה השלישית, או שזה מקדם קשר בריא, או שהייתי נענה בחיוב להזמנה כזאת. זו הסיטואציה ההומוריסטית שיצרתי, שכמדומני שיכולה לקרות (למרות שמעולם לא קרתה לי), ואינני טוען שהיא בריאה.
ג. דבר פשוט הוא שמילות חיבה מוטב להן להישמר לשלבים יותר מתקדמים, אבל זה לא תמיד עובד כך. אני לדוגמא הייתי מאוד מאוד שמח לפתח רגשות אך ורק כלפי בחורה אחת שהיא תהיה אשתי, ושקודם תהיה החלטה שכלית ברורה, ואירוסין, ורק לאחר האירוסין ייתפתחו אצלי רגשות כלפיה. מובן מאליו שהדבר לא קרה, ובעוד שברוך ד' מעולם לא התאהבתי, לצערי הרב התפתחו אצלי רגשות כלפי משודכות שונות במהלך השנים, והיו שלבים שבהם נאמרו מילות חיבה (מכיוון שאני בחור קצת יותר מופנם לרוב הם באו קודם מצידה של הבחורה). המחשבה כאילו העולם עובד על פי תבניות, היא לעניות דעתי מחשבה מוטעית, מכיוון ששום קשר איננו דומה למשנהו, והרגשות נוטים להתפתח ללא קשר לבחינה השכלית של הקשר.
ד. לשבת קרוב לבחורה על ספסל, לעניות דעתי הוא דבר טוב בקשר שמתקדם בצורה בריאה. אינני יודע מה לא צנוע בזה.
[ליצירה]
ב"ה
רדף -
לענ"ד ניתן להסביר את הסיפור על מרן הרצי"ה זצ"ל בשני דרכים:
א. הרב הקפיד על זה שבחורים מהישיבה לא יתחתנו עם הפסולות לכהונה, מכיוון שהוא באמת חש שהם כמו תלמידיו. הבחור שעבר על הציווי - נענש.
ב. הרב ראה ברוה"ק, שהזיווג של הבחור לא יעלה יפה, ולכן ניסה למנוע זאת. הבחור שלא הקשיב - קיבל את התוצאה הצפויה.
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת):
א. סילוק דיוצר:
בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר).
ב. סילוק דקדושתא:
אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק.
ג. סילוק דקדושתא קטנה:
בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך".
בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים.
ד. סילוק דקינות:
בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה.
אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק")
כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי:
בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים:
פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה.
כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק".
[ליצירה]
ב"ה
אילנית היקרה,
הסיפור על האח של יוסף הוא סיפור אמיתי שקרה לאדם מאוד קרוב אלי, בימים שלפני כתיבת הפרק, ומרוב זעזוע הכנסתי אותו - על כל פרטיו - לפרק.
האמת היא שהסיפור לא היה מתוכנן מלכתחילה להכתב בפרק, ורק בטיוטה הסופית של הפרק החלטתי להוסיף אותו.
חזקי.
[ליצירה]
ב"ה
סתם אחד היקר,
בתור סופר, הנני מתעד את דברי הדמויות כפי שהן מורגלות לדבר, לו יצויר שהייתי שם בפי מרכזניק כבד כינוי אחר לאדם המתואר, הרי שהייתי חוטא לאמת; כפי שאם הייתי שם בפיו של אדם מהרחוב את הכינוי "אותו אחד מרחוב העילוי" הייתי חוטא לאמת.
(וכל-זה, מבלי להיכנס לעצם הדיון על דבריך, שאינם רלוונטים כלל במקרה הזה, ולהנחות-היסוד המוטעות שלך.)
[ליצירה]
ב"ה
מעניין שהתחושות שעלו בך קשורות דוקא לחטא הזה, קיבלתי הרבה תגובות שונות מקוראים באיזה חטא לדעתם מדובר, והתגובות שונות מקצה אל הקצה.
בכל-אופן, המטרה של הסיומת היתה לגרום לקורא לחשוב, ולהבהיר שכל הסיפור היה על חטא שהוא לא דמיין בדעתו.
(אם מישהו דמיין לפני השורה האחרונ מהו החטא המדובר - כל הכבוד!)
[ליצירה]
ב"ה
מעין היקר,
אינני מכיר את סתם, ולא ידעתי שהוא פסגאי, לו יצויר שהייתי יודע זאת הייתי פוטר עצמי מלהשיב לו. אם הוא היה חפץ בדיון עניני בטענות שהועלו בסדרה, הוא היה יכול לעשות זאת, תחת-זה הוא החליט להטפל לביטוי המשמש תדירות בישיבה (אני לדוג' השתמשתי בו השבוע פעמיים). ומכיוון שכך, אמרתי את האמת - שבשעה שנאי מתאר דמות של מרכזניק, מטבע הדברים אשים בפיו את צורת הביטוי שבה הוא מורגל.