[ליצירה]
תהיה בטוח שהפלאפון שלה דלק כל הזמן ורק חכתה לטלפון מימך, כולי תקוה שבסוף הסכמת להמשיך את הקשר שלכם. כי ממש חבל אם לא, אני בטוח שהיא מצטערת על המעשה המטופש שעשתה ואני מקוה שאתה לא תהיה טיפש בשביל לפסול אותה על זה.
[ליצירה]
אנ לא חושבת שזה מה שקובע את אופי האדם ואת היכולת לבנות ביחד בית, ממש לא.
(נ"ק למחשבה: האם היית מתייחס באותה צורה למישהי שהיא גרושה (ומטבע הדברים...) מבעל מכה???)
[ליצירה]
אני מצד אחד מקנא בתמימותו של האיש הזה, ומצד שני אני לא יכול לסבול אותו. בא לי לקחת סיכה ענקית ולפוצץ לו את הבועה, אבל מצד שני גם יש לי מן סוג של חלום לחיות בתוך בועה כזו בעצמי. בעצם לא. לא יודע. בלאגן.
בכל אופן, אם אתה לא רוצה שאנשים יחוו, יתרגשו ויחושו את הכתיבה שלך אז למה אתה כותב סיפור?
תפרסם תזה על - "דוסים בגיל שלושים וסוגיות בטהרת המשפחה".
ולא עשית זאת.
[ליצירה]
ב"ה
מעניין שהתחושות שעלו בך קשורות דוקא לחטא הזה, קיבלתי הרבה תגובות שונות מקוראים באיזה חטא לדעתם מדובר, והתגובות שונות מקצה אל הקצה.
בכל-אופן, המטרה של הסיומת היתה לגרום לקורא לחשוב, ולהבהיר שכל הסיפור היה על חטא שהוא לא דמיין בדעתו.
(אם מישהו דמיין לפני השורה האחרונ מהו החטא המדובר - כל הכבוד!)
[ליצירה]
כואב ומשמח כאחד.
כואב לראות צער, אך כמה משמח שהצער ממנף את העתיד, מחייה את ההווה, ונותן זוית ראיה חדשה על העבר.
בעצם יסורים זו ברירת מחדל הפשוטה ביותר כדי להגיע לשמחה אמיתית.
דהרי ע"פ גודל ההשתוקקות והצער (חיסרון) יגברו התענוג והשמחה.
חביבין עליך יסורין? שאלו התנאים את חבירם המתייסר, השיב להם: "לא הן ולא שכרם", ז"א, שהבין שיש שכר גדול מהיסורים הללו אך לאחר שידע רז זה כבר לא היה צורך ביסורים, וד"ל.
[ליצירה]
הודעה לרבים
ב"ה
קוראים נכבדים,
כשהתחלתי עם הסדרה תכננתי שיהיו בה עשרה פרקים (כפולים, דהיינו יחידה של הצד שלו ויחידה של הצד שלה), והיא תתאר קשר שארך שבוע.
תוך חודשיים וחצי עמדתי במשימה ורציתי לסיים את הסדרה, אלא שבשל לחצים כבדים מצד הקוראים, המשכתי אותה לבסוף.
בשנה וחצי שחלפה מאז שהייתי אמור לסיים את הסדרה, נוספו לי התחייבויות רבות: העברת שיעורים לבחורים צעירים, עבודה חדשה, ועוד ועוד, כתוצאה מכך, בשנה וחצי האחרונה פרסמתי רק 20 פרקים נוספים (לא כולל הפרק המיוחד שחגג שנה לסדרה).
אין זה הוגן כלפיכם לפרסם סדרה בקצב כה איטי. אינכם אמורים לזכור מה קרה בפרק הקודם, כשהפרק שלאחריו מפורסם רק לאחר חודשיים.
אי-לכך, מתוך אחריות כלפיכם, החלטתי לסיים את הסדרה.
תודה רבה על כל התגובות במהלך פרסום הסדרה,
אני מקווה שהצלחתי להעלות חיוך על פניכם,
חזקי.
[ליצירה]
כתוב טוב, אבל:
לא אמין. וחבל, כי במשך כל הסדרה שמרת על אמינות מפליאה, עם הבנה מפתיעה ביותר של הצד הנשי.
לא מאמינה שקשר כל כך טעון רגשית נחתך בגלל סערה של רגע. היא אוהבת אותו, הוא אותה. היא לא יכולה להגיד לו פתאום "אז תספר לו שנפרדנו". היא יכולה להגיד משהו כמו "אז אולי אנחנו באמת צריכים לחשוב על זה\לדבר על זה", ששניהם יקחו את הזמן לחשוב אם נקודה כל כך קטנה של מחלוקת (וכן, היא קטנה מאד, בהתחשב בעובדה שבציבור הסרוג מספר הדעות שווה לריבוע מספר האוכלוסיה, והסיכוי למצוא בחורה עם מכנה השקפתי משותף כל כך גדול כמו ין אביאל לאודליה הוא נדיר מאד) יכול לגרום לחיתוך כל כך פתאומי.
[ליצירה]
[ליצירה]
ב"ה
גרשון ורדף היקרים,
צר לי אם אינכם חושבים שהדבר ריאלי. המעשה אירע באמת, אבל כנראה שאני רגשן מידי, כי גבר אמיתי לא בוכה אף פעם, וודאי שאין לו לחלוחי דמעות בעיניים כשהוא חושב על דברים שכואבים לו....
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
אני תמיד שמח לענות להערותיך, ולדון עמך בנושאים שאתה מעלה, אולם לצערי הרב מחמת סתימת לשונך לא זכיתי להבין למה אתה בדיוק מכווין. האם תוכל להרחיב מעט את הערתך?
[ליצירה]
ב"ה
אילנית היקרה,
הסיפור על האח של יוסף הוא סיפור אמיתי שקרה לאדם מאוד קרוב אלי, בימים שלפני כתיבת הפרק, ומרוב זעזוע הכנסתי אותו - על כל פרטיו - לפרק.
האמת היא שהסיפור לא היה מתוכנן מלכתחילה להכתב בפרק, ורק בטיוטה הסופית של הפרק החלטתי להוסיף אותו.
חזקי.
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
זה בדיוק הענין. הרב אברהם יצחק שקוע בעצמו ובמוסד שהוא אוהד, ומכיוון שכך כל כולו שקוע במאבק בין המוסד הזה למוסד המתחרה. לגבי שאר המוסדות - יש סתם זלזול.
- זה מה שהובע בפרקים הקודמים.
בפרק הזה, אני פשוט מנסה להאיר אור על הגוש, וכדרכי-בקודש להיות ביקורתי כלפי כל דבר.
[ליצירה]
תשובות למגיבים
ב"ה
לאביטל -
תודה על ההערה, באמת טעיתי, התיקון שלך איננו כ"כ מתאים למילים מכיון שהמושג "תבונה" ענינו להתבונן דבר מתוך דבר, ובענין ברכת הדעת הכונה להתבונן בדבר שנכשלת בו לראות מה אתה יכול להפיק ממנו - אבל לעת עתה תיקנתי כדברייך, ובלנ"ד בהזדמנות אשב לכתוב בית חדש.
לדעה -
מכיון שבברכת "קדושת השם" עסקינן, לכן הכנסתי את העבודה שאנחנו נהרגים על קדושתו וכו'.
לעידו -
א. מכיון שבברת "אבות" עסקינן, וכידוע נמצא שם המשפט הבעייתי מבחינה פירושו: "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" - ולא מובן אם הגאולה באה בגלל חסדי אבות (כפי שיוצא מהרישא של המשפט) או שהיא באה למען שמו (כפי שיוצא מהסיפא של המשפט) ומבאר הטור, שכונת המשפט "וזוכר חסדי אבות" ומביא בזכותם את הגאולה, ואם ח"ו תמה זכות אבות אזי הוא "מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", לכן נקטתי גם אני בבית של ברכת אבות באותה צורה - " כהגינך צור-חוצב בעדנו היום" - "כהגינך צור-חוצב" כמו שהגנת על אברהם אבינו כן תגן "בעדנו היום".
ב. "למהר קץ שבעה" - הכונה לשבעת השעבודים שלפני הגאולה (האחרונה היא ישמעאל) שנזכרים במדרש הגדול לפרשת בהר.
רדף -
א. למען האמת לא קראתי בספרה של שלומית אליצור. הנוסח הארץ ישראלי, והנוסח הקבוע שנאמר גם בזמן אמירת פיוטים ניסחתי ע"פ מה שראיתי בספרים שונים שמביאים ציטטות מהגניזה.
ב. התואר "גאולה" הוא על עצם מהות הקורבה שחיברתי שהינה בקשה לגאולה, ולא באה בתור תואר לפיוט עצמו, שהינו כאמור קרובה.
ייתכן שעל מנת למנוע בלבול היה מוטב אילו הייתי קורא לה "קרובת תחנונים לגאולה".
ג. אמנם נכון שהזכרת האור הינה דבר שבאה בתחילת מערכת יוצר, אבל מכיון שרציתי לדבר על הגאולה ולרמוז ל"כך היא גאולתן של ישראל קימעא קימעא" וכו', ובהשמך הקרובה לדבר על יום המשפט העתיד ("וזרחה לכם יראי שמי" וכו') לכן דברתי על האור.
תודה רבה לכל המגיבים.
[ליצירה]
ב"ה
מעין היקרה –
אחד הדברים הכי קשים לסופר, הוא לנטוש את העצמיות, ולנסות לתת לדמויות חיים משלהם, ולשים בפיהם את המילים המתאימות לדמות ולמצב שנוצר.
הבה נתבונן בדמות של אודליה, ובמפגש שלה עם שגית:
אודליה היא בחורה, שהבעיה הכי קשה שלה, היא חוסר המחשבה שלה לפני שהמילים נפלטות מפיה. היא נפתחת יותר מידי מהר בפני בחורים, היא נותנת להם הרגשה לא נוחה ב"אינטימיות" שהיא יוצרת ביניהם, והיא אומרת כל אשר עולה על לבה, ללא תשומת-לב.
אודליה נפגשת לארוחת צהריים עם חברה, שהיא חברה קרובה, אבל לא אחת שמדברים איתה בכל יום. אודליה הריחה שיש צרות בקשר הזוגי בין משה לשגית, אולם לא ידעה בדיוק במה דברים אמורים.
שגית מפתיעה את אודליה, ומספרת לה שיש חוסר-אמון כל כך גדול בינה לבין בעלה, שהיא אפילו לא מספרת לו שהיא נוטלת גלולות למניעת הריון.
אודליה המומה, ובתור אחת שלא חושבת על מה שיוצא מפיה – היא פולטת: "את חושבת על הליכה לרבנות?" לא בתור קביעה, שראוי להיעשות כן, אלא בתור שאלה.
שגית משיבה בשלילה גמורה, בגלל שהיא לא רוצה לשאת עליה את התווית של גירושין, או כלשונה: "אני לא אהיה אחת מהגרושות האלה."
אודליה מבינה, שאין כאן אמירה חיובית "אני רוצה להשאר בנישואין", אלא אמירה שלילית: "אני לא רוצה להיות גרושה". ומכיוון שכך – אודליה מחרפיה את הטון, ואומרת: "אני ממש לא מבינה אותך. הנישואים שלך לא טובים. נקודה. את רוצה להשאר בהם?!"
אם אני הייתי המדבר במקום אודליה, ודאי שלא הייתי מייעץ בתור קביעה, לפנות להליך של גירושין, אולם הדמות של אודליה, במצב שנוצר, חושבת כך.
האם אשים מחשבה אחרת בפה של אחת הדמויות האחרות, בתור נגדיות למחשבה זו? עוד לא החלטתי.
האם אכתוב במפורש את היסוד הסאטירי בעצם הענין של הגלולות – שאמנם בגזרה החרד"לית מתייחסים לדבר בתור ייהרג ואל יעבור (עד כדי כך שספרה לי פעם משודכת, שבאולפנה שבה היא למדה, המורה העבירה בכיתה י' (!!!) לנערות שיעור על האיסור המוחלט להשתמש בגלולות למניעת הריון), אבל מרן רה"י שליט"א מתיר במקרים של עייפות האישה בגלל ילדים מרובים בזמן קצר – את השימוש. ואם שגית היתה מספרת לבעלה את האמת, הוא היה מקבל עבורה היתר? עוד לא החלטתי.
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
לענ"ד אתה מפספס את הנקודה. שיטתו של מרן הרב זצ"ל, היא שהאישה היא באמת עליונה מעל הגבר. ומכיוון שכך - היא שיטה אנטי-שובניטית מיסודה (כמובן בכל הקשור לשימוש במושג "שובניזים" לתיאור שובניזים גברי, בכל הקשור לשימוש במושג בתור עליונות של אומה - שהוא השימוש המקורי במילה - הרי שודאי שהרב זצ"ל סבר שעם ישראל מנושא מעל הגוים ואכמ"ל).
בנוגע לפרטי הדברים, ודאי שאין גישתו גישה "פמניסטית". שהרי הגישה הפמיניסטית סבורה שאין הפרש בין גבר לאישה - ודבר זה שקר ביסודו ואכמ"ל.
נ.ב. אם שגיתי בהבנת דבריך - הריני מבקש סליחה.
[ליצירה]
ב"ה
מעניין שהתחושות שעלו בך קשורות דוקא לחטא הזה, קיבלתי הרבה תגובות שונות מקוראים באיזה חטא לדעתם מדובר, והתגובות שונות מקצה אל הקצה.
בכל-אופן, המטרה של הסיומת היתה לגרום לקורא לחשוב, ולהבהיר שכל הסיפור היה על חטא שהוא לא דמיין בדעתו.
(אם מישהו דמיין לפני השורה האחרונ מהו החטא המדובר - כל הכבוד!)
[ליצירה]
ב"ה
עידו היקר,
ודאי שהיו.
לדוגמא:
המנהג המקורי היה שאמרו קדיש תתקבל לאחר כל מערכת תפילה שניתנת להיעשות בצורה נפרדת מחברתה - ללא קשר אם תפילת שמו"ע נאמרת בה, וממילא אמרו קדיש תתקבל לאחר הסליחות, וגם לאחר קריאת מגילה בליל פורים, כאשר בת"ב היה מנהג מיוחד שבשל העובדה שקוראים את מגילת איכה שבה נאמר "שתם תפילתי", לכן לאחר מגילת איכה לא אומרים קדיש תתקבל וכן בבוקר לאחר תפילת שחרית הקדיש אינו נאמר.
בעל הלבוש, סבר שקדיש תתקבל קשור אך ורק לתפילת שמו"ע, בביאור המנהג שאומרים אותו לאחר הסליחות הוא נדחק, ובענין המנהג בליל פורים, הוא אמר שהמנהג הוא מנהג טעות והוא ביטל אותו, ועל פיו נוהגים רוב האשכנזים בימינו.
דבר משעשע הוא, שהרבה מהאחרונים, שלא ידעו שמקור ביטול המנהג הוא בלבוש, תמהו על מה שנזכר בראשונים שלא אמרו קדיש תתקבל בליל ת"ב, לאחר קריאת מגילת איכה; שהרי אם הדבר קשור לשמו"ע למה אמורים לומר אותה?
[ליצירה]
ב"ה
מיכל -
כמענה לשאלותייך:
סיפור חמוד.
הבדיחה לגבי חצי נזק - על פי ההלכה כל דבר שהוא נזק לא מצוי שנגרם על ידי הבהמה, נחשב כ"שור", כלומר כשור שנוגח, והדין הרגיל הוא שבעל הבהמה חייב לשלם רק חצי נזק (אא"כ הבהמה נהיית מועדת לדבר זה), עכשיו הבדיחה מובנת?
תיפח - הגמ' אומרת שכיון שעברו 20 שנה על האדם ולא נשא אישה - תיפח עצמותיו, אז כשבחורי ישיבה נכנסים לשנתם ה21 (ביום הולדתם ה20) עושים להם מסיבת יום הולדת מיוחדת שנקראת "תיפח".
הבעיה עם עגילים - מפורטת בסיפור. חוסר הבנה מה הטעם שנשים חושבת שזה דבר ראוי לחורר חלק מגופם על מנת להיראות יפות.