לאחר מספר דקות שבה מירב לביתה, ואודליה וחנה נותרו לבדן בדירה.

-         "תגידי משהו" – אמר חנה – "הרחפן עשה צבא?"

-         "אין לי שמץ."

-         "לא שאלת אותו?"

-         "לא... למה שאשאל? מה אכפת לי אם הוא עשה צבא או לא?"

-         "זה לא מסקרן אותך?!" – תמהה חנה.

-         "לא. אני ממילא לא מרגישה שייכת לצבא הזה, מה אכפת לי אם הוא שירת או לא."

-         "את בטוחה שזה לא מסקרן אותך?"

-         "בטוחה..."

-         "אבל אותי זה מסקרן!"

-         "אז את תתקשרי אליו, את רוצה את המספר?" – אמרה אודליה עם חיוך רחב.

-         "אבל את מתגעגעת אליו, את לא יכול להכחיש את זה... אז תנצלי את זה בתור תירוץ לסיפתח לשיחה."

-         "אוי באמת, אם אני מתגעגעת, אני יכולה פשוט להתקשר ולומר שהתגעגעתי."

-         "כן, אבל אז את עלולה להפחיד את הבחור."

-         "לא נראה לי שהוא בחור שמפחד בקלות..."

-         חנה הרהרה קלות ואחר אמרה: "תשמעי, מצידי את יכולה לומר שאת מתגעגעת, אבל תכניסי את הנושא של הצבא, כי אני מסוקרנת לדעת אם בעלך לעתיד שירת בצבא."

-         "סליחה?! איזה 'בעלי לעתיד'?"

-         "אודליה, את יודעת איזה מבט יש לך בעיניים כשאת מדברת עליו... הוא יהיה בעלך!"

אודליה הסמיקה, ביודעה שחנה צודקת באבחנתה, ועם מבט מבויש על עיניה התקשרה לאביאל, בעודה אומרת: "אני מחייגת אליו, את מרוצה כעת?"

עוד בטרם הספיקה אודליה לשמוע את תשובתה של חנה, אביאל ענה לטלפון.

-         "שלום לעלמת החן."

-         "שלום לרחפן של העלמה..."

-         "עברו כמה דקות מאז שוחחנו לאחרונה..."

-         "אני יודעת, ובכל דקה התגעגעתי אליך יותר ויותר..." – שתיקה מעיקה השתררה מעברו השני של הקו, ואודליה מהרה לסייג את דבריה – "סתם... נו, אתה יודע שאני מתלוצצת!"

-         "ובכן, סוחרת רחפנים יקרה, מלבד געגועייך אלי, היה עוד דבר שהתקשרת לומר לי?"

-         אודליה הרהרה לעצמה: "אם אני אומר לו: 'כן, שאני אוהבת אותך', זה יכול להיות מאוד משעשע... אבל לא כדאי להיות עד כדי כך אכזרית... אז נדבר על הנושא של הצבא." מתוך הרהורה זה אמרה: "אמרת בפגישה שאנחנו צריכים לדבר על היחס שלך לצבא, אז לך על זה!"

מכיוון שהנושא לא עניין את אודליה, היא מעטה לדבר והרשתה לאביאל להרצות עוד ועוד, רק כשהוא פנה אליה ואמר: "אלה תחושותי בנושא. מהן תחושותייך?" היא נאלצה להשקיע בשיחה.

-         "אני אגיד לך את האמת" – אמרה אודליה – "מאז הגירוש ממש לא אכפת לי מהצבא. זה אולי הצבא של אבינר וסדן, אבל זה ממש לא הצבא שלי."

-         "אבל מתוקה שלי..."

-         "הוא קרא לי הרגע 'מתוקה שלי'? הוא קרא לי הרגע 'מתוקה שלי'? איזה כיף! הוא קרא לי הרגע 'מתוקה שלי'!" – הרהרה אודליה לעצמה, בעודה אומרת: "רגע! אתה קראת לי הרגע 'מתוקה שלי'?!"

-         "אל תנסי לשנות את נושא הדיון!"

-         "בסדר גמור, אבל אתה לא תתחמק מזה, אנחנו עוד נחזור לנושא..." – השיבה אודליה, והרהרה: " 'מתוקה שלי' זה הרבה יותר טוב מ'יקירתי'! להיות של מישהו, זה פשוט נפלא."

-         "בכל-מקרה... 'מתוקה לא שלי'... הגירוש הוא לא סיבה להתייאש, כבר לפני למעלה ממאה שנה הרב זצ"ל חזה את הדברים. כבר לפני מאה שנה, בשנת תרס"ח, כתב הרב זצ"ל, את המשפט המפורסם שלו לגבי 'המשחית והמפלצת', את מכירה אותו..."

-         "לא אני לא..."

-         "זו באמת בעיה... כל הזמן מדברים על הצדדים החיוביים של מהלך הגאולה, ואף פעם לא על הצדדים השליליים שהם הכרחיים למהלך. חכי רגע ואביא את הספר. את יודעת מה? בהזדמנות הזאת אביא גם את עץ הדר."

-         "מה שתגיד יקירי... אבל כשתסיים נדון בזה שקראת לי 'מתוקה שלך'..." – אמרה אודליה, "הוא לא יתחמק מזה" חשבה לעצמה.

אביאל הוציא את אגרות הראיה חלק א' ואת עץ הדר מארון הספרים, פתח במקומות הנכונים והתחיל לקרוא.

-         "כך אומר הרב באגרות: 'אם נעזוב את שעת הכשר, של התחלת התפתחות הישוב, והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבאו עד מרום קצם אצל שלומי אמונים שבארץ ישראל, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הנסיון, היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון.' כלומר, שהרב כותב לפני כמעט מאה שנה, שהוא כבר ראה, וכמובן שבימינו אנחנו רואים זאת ביתר-שאת, שמתי שיש ציונות שאיננה נובעת מהתורה, אלא מרצון להיות כמו כל הגוים, אז היא נהפכת למשחית ולמפלצת ולשנאת ישראל וארץ ישראל."

-         "דברים חזקים..."

-         "כן, אבל זה לא אומר שמהלך הגאולה תם, אלא שישנם משברים בה, הנובעים מהמקור של הלאומיות המזויפת שאיננה קשורה לאמונה בבורא עולם."

-         "זה הציטוט מאגרות הראיה, ומה הרב אומר בעץ הדר?"

-         "עזבי... הציטוט הזה חזק דיו, יש עוד ציטוט בהקדמה לעץ הדר, אבל זה עומד בפני עצמו כמו שצריך."

-         "יופי, אז נעבור לדון בזה שאני 'מתוקה שלך'." – אמרה אודליה בהנאה מרובה.

-         "לא... כי הרגע ראית שהרב חזה מראש מה שיקרה עם הגירוש..."

-         "אז מה?" – אמרה אודליה, מבלי להבין לאן אביאל חותר.

-         "אז את צריכה לשקול מחדש את היחס שלך לצבא."

-         "למה?"

-         "כי לצבא יש ערך נשגב, אלא שכרגע אנחנו נמצאים בתקופה שבה צבא ההגנה לישראל נהפך למשחית ומפלצת – כדברי הרב – אבל זה לא אומר שהוא לא יכול לחזור להיות טוב."

-         "כשהוא יחזור להיות טוב נדבר..." – אמרה אודליה בזלזול מופגן.

-         "אבל אודליה, את מכירה בכך שיש ערך לצבא!"

-         "היה לו ערך... עם דגש על 'היה'."

-         "את לא חשה כך באמת..."

-         "חצוף! הוא חושב שהוא יגיד לי מה שאני מרגישה?!" הרהרה אודליה ואמרה: "אני כן חשה כך. לפני הגירוש, כשחייל היה נהרג הייתי בוכה, רק מלחשוב על זה שאדם הקריב את חייו למען הגנה עלי, אבל עכשיו... עכשיו אני פשוט חושבת: 'למה הוא עשה את השטות הזאת והתגייס לצבא?'

-         "את לא באמת חושבת ככה..."

-         "אבי, תקלוט כבר! אני כן חושבת ככה, וההכחשות שלך לא יעילות בכלל. ואם יש לך בעיה עם זה..."

-         "האמת היא שיש לי בעיה גדולה עם זה." – אמר אביאל בעודו קוטע את שטף דיבורה.

-         "אז תתמודד איתה!"

-         "בסדר, אי-אפשר לדון עוד קצת בנושא?"

-         "לא! אני אמרתי כל מה שיש לי לומר!"

-         "אבל אודליה, זה נושא רציני. אני לא חושב שאני יכול להתחתן עם מישהי שהצבא לא חשוב לה..."

-         "אם כך, השאלה היחידה שנותרה היא האם אתה תספר ליאיר שנפרדנו, או אני..." – אמרה אודליה, וחשבה: "לעזאזל, עוד קשר הלך לפח..."