-         אודליה חששה מתגובתו של אביאל להצהרתה כי אמה גיורת, אולם הוא הפיג את חששה ואמר: "תשמעי, יש לנו מסורת במשפחה, שאנחנו צאצאי רש"י, ורש"י מיוחס לדוד המלך, ואם כך, גם אני בן של גיורת, רק במרחק של איזה מאה דורות או משהו כזה."

-         אודליה חייכה ואמרה: "מקודם הוסר מעליך העול של שיחה על הקשר, וכעת הוסר מעלי העול של ´פגם המשפחה´..."

-         "מידה כנגד מידה, את הסרת מעלי עול, ואני הסרתי מעלייך עול."

-         "כן, רק שהעול שלי קצת יותר כבד." – אמרה אודליה ונאנחה.

-         "שאלה לי אלייך" – אמר אביאל – "ואם קשה לך לענות, את ממש לא חייבת."

-         "מה השאלה?"

-         "המציאות הזאת, של היותך בת גיורת, הקשתה עלייך בשידוכים?" 

-         אודליה ידעה שהשאלה עתידה לעלות בזמן כלשהו במהלך הקשר, ותשובתה היתה מוכנה זה מכבר: "אני בטוחה שהיו הרבה מקרים, שבחורים בכלל לא רצו להיענות בחיוב להצעה, בגלל הסיבה הזאת, אבל אין לי דרך לדעת. היה רק מקרה אחד שבו שידוך נפרם בגלל הסיבה הזאת. היה בחור אחד, בנצי, שהייתי איתו בקשר רציני."

-         "כמה זמן הקשר ארך?"

-         "חודש... והיו כבר דיבורים כבדים על תכנון העתיד, והוא סיפר על הקשר להורים שלו, והם שמעו שאני בת של גרת-צדק והתעצבנו. אחרי יומיים שלושה, שהם שגעו אותו, הוא החליט שמוטב שנפרד."

-         "זה בטח כאב מאוד."

-         "אביאל..." – אמרה אודליה במבוכה – "זה עדיין כואב..."

-         "אני יכול לתאר לעצמי... אנחנו לא צריכים להמשיך לדוש בנושא, אם זה קשה לך מידי."

-         אודליה הרהרה בלבה: "איזה חמוד הוא", ואמרה: "אבי, המטרה היא שאתה תכיר אותי, ואני אכיר אותך, ונראה אם יש מקום להתקדמות. חלק מההיכרות זה לראות גם הצדדים הכאובים שבי. אז זה קשה לי, אבל בכל זאת אני רוצה לשתף אותך במה שאני מרגישה."

-         "אם כך" – הצהיר אביאל  – "אשמח לשמוע את פרטי רגשותייך."

-         אודליה נדהמה מהקלות שבה אביאל מוכן לדון בענייני הלב, אך החליטה לא להציק לו בנושא, ותחת זה ענתה לשאלה בעקיצה קטנה: "ובכן, אדוני הפסיכולוג, קודם כל, אני מאוד אוהבת אותו – לא במובן של התאהבות, אלא במובן של רגשות עמוקים כלפיו – הוא האדם הכי יקר לי בעולם, ואין דבר שלא הייתי עושה עבורו. אני מתגעגעת אליו בטירוף, ואין יום שעובר שאני לא חושבת עליו. מהצד השני – אני כועסת עליו, אני מאוכזבת ממנו... ממש סלט בלב מכל הרגשות. והשורה התחתונה היא, שאני יודעת שהוא טיפש, כי הוא פספס אותי, ואין מצב שהוא ימצא מישהי שתעניק לו חום ואהבה כמו שאני הענקתי לו."

-         "אני חייב לומר, שזה נשמע כאילו את מכירה טוב מאוד את עצמך, זה דבר נפלא."

-         אודליה הסמיקה וחשה מובכת, ואמרה: "אבי... אני מסמיקה."

-         "אז שנעבור נושא?"

-         "לא צריך, אני מרגישה בנוח איתך. תשאל מה שאתה צריך לשאול."

-         "תני לי לחשוב רגע... אני לא בטוח שיש עוד משהו שאני צריך לדעת בנושא."

-         אודליה אמרה בלבה: "כעת אוכל לראות עד כמה הוא מוכן לשתף ברגשות שלו..." ואמרה: "אז אני אשאל אותך שאלה: גם לך יש איזה פצע מדמם בדמות אקסית מיתולוגית, או שרק אני הדפוקה?"

-         "לא הייתי קורא לזה ´דפוקה´, זה לא באשמתך..."

-         אודליה הבינה שאביאל מנסה להתחמק ואמרה: "השופטים נותנים לך 10, על נסיון הסטת הדיון... וכעת תענה לשאלה..."

-         "אני צריך ללמוד לשקר..."

-         "תלמד! אבל אל תפעיל את מה שלמדת עלי..." – אמרה אודליה מתוך חיוך גדול.

-         "נחליף נושא?"

-         "רק לאחר מענה..."

-         "היה מקרה אחד" – השיב אביאל – "שלו יצויר שלא הייתי מברך בכל בוקר ´שלא עשני אישה´, מסתמא הייתי מגדיר את זה כמקרה שבו נשבר לי הלב."

-         "ומכיוון שאתה כן מברך את הברכה, איך היית מגדיר זאת?"

-         "הייתי מגדיר זאת... הייתי מגדיר זאת בתור מקרה... קודם כל – לא ´מקרה´, כי הכל בהשגחה פרטית, הייתי מגדיר זאת בתור המאורע שבו האב הרחמן, ביודעו מה טוב עבורי, בחר לגרום לי כאב רב בכך שבחורה שחשבתי שתהיה אשתי, תחליט שאמנם היה הוה אמינא שזה יקרה, אבל מסקנת הסוגיא שאין לזה מקום."

-         אודליה המשיכה והקשתה: "ופרטי המקרה, בצורה כוללת ולא מחייבת, הינם..."

-         "בחורה בשם הדס – שם שאני מאוד אוהב, כי זה היה השם של סבתא רבה שלי זכרונה לברכה." – אודליה מאוד שמחה כשהיא שמעה שאביאל מאוד אוהב את השם הדס, ויתירה מזו, שניתן בקריאת בת בשם הזה לכבד זכר הורים. למרות שהשם האהוב עליה ביותר לבת היה ירושלים, גם השם הדס מצא חן בעיניה. – "הדס, באה מעולם מאוד שונה מבחינה דתית. הסיבה שחשבו שנתאים, זה בגלל שיש לה אמונה פנימית שיוקדת עד לשמיים, וגמילות החסדים שלה היא לשם ולמופת."

-         "אבי... אני עוד אקנא..." – אמרה אודליה וצחקה.  

-         "תני לי לסיים את הסיפור, ואז תקנאי, טוב?"

-         "בסדר גמור."

-         "בכל אופן, לא שאלתי לגבי המלבוש שלה, אבל היא הבהירה לי מראש בפגישה הראשונה שלנו שהיא לבשה את החולצה הכי צנועה שלה, ובואי נגדיר זאת כך, החולצה היתה צנועה, אבל לא עם שרוולים עד לכף היד... בקיצור, הבנתי שנצטרך לעשות פשרות רציניות בנוגע לנושאים דתיים בכלל והמלבוש שלה בפרט. ואמנם למלבוש בסופו של דבר לא הגענו, אבל בנושאים דתיים היו פשרות רציניות."

-         "תן דוגמא."

-         "יש הרבה... אני הסכמתי שבזמנים שהאישה מותרת בנגיעה, אם היא ממש תרצה בכך, אסכים להחזיק לה יד ברחוב. היא הסכימה – למעשה התנדבה בלב שלם – ללבוש כיסוי ראש מלא. אני הסכמתי, שאם ממש יפריע לה הזקן שלי – בפרט בהתחשב בעובדה שאינני מקצץ את שערות זקני."

-         אודליה קטעה את רצף דיבורו של אביאל: "רגע! אתה לא מספר את הזקן אף פעם?!"

-         "לא... לא שמת לב שהוא די מוזר?"

-         "האמת שלא כל כך... למה אתה לא מספר את הזקן?"

-         "עניין על פי הקבלה."

-         "נו טוב, תמשיך את הסיפור, דברת על הזקן."

-         "ובכן, הסכמתי, שאם הזקן ממש יפריע לה, אני אגלח אותו. ואין לך מושג איזו הקרבה זאת עבורי."

-         "נשמע" – אמרה אודליה – "כאילו התנהגתם בצורה בוגרת, והבנתם שהעיקר זה לא הזקן והטיכל..."

-         "שנינו, ברוך ד´, אנשים מאוד בוגרים."

-         אודליה לקחה נשימה עמוקה ואמרה: "וכעת, לשאלת המחץ: למה נפרדתם?"