תפילת ערבית עברה על אביאל מתוך רוממות-הנפש.

ברכות קריאת-שמע נאמרו על ידו באיטיות וללא כוונה מיוחדת, מלבד הפסוק הראשון של קריאת שמע ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הנאמר בעקבותיו, שבהם כיוון במשך זמן רב, בתוספת כוונה מקדמת לקיים מצות עשה מן התורה של קריאת שמע; ועצירה קצרה לפני הפסוק האחרון של קריאת שמע, לצורך כוונה לקיים מצות עשה מן התורה לזכור בכל יום פעמיים את יציאת מצרים, כדעת הסמ"ק והאר"י.

בהגיעו לתפילת העמידה, אמר את המילים באיטיות ומתוך כוונה מרובה. הוא עמד בתפילתו ללא נוע, אך כל עצמותיו בערו מאהבת ד´. בהגיעו למילים "אתה קדוש", נאלץ לחדול מתפילתו, מתוך תחושה פנימית שאם לא יחדל לזמן מה – נשמתו תפרח ממנו. הוא ידע מבחינה שכלית שאין הדבר כן, אולם הרגש גבר בעדו.

לאחר עצירתו – שנמשכה כחמש שניות – המשיך אביאל בתפילתו, בכוונה מרובה, עד לתום תפילת העמידה.

"ויהי נועם", "קדושה דסדרא" וסיום התפילה, נאמרו על ידו במהירות הנובעת מהתעלות, מתוך תחושת הודיה לד´ על כך שזיכהו לכוון בתפילתו. 

בתום התפילה, חזר יחד עם אביו לביתם, והקשיב בקשב רב לברכות ההבדלה. לאחר מכן, הלך אביאל לחדרו, לקח את המכשיר הסלולארי שלו, שם אותו בכיס חולצתו, והתיישב ללמוד משניות. כעבור מספר דקות, שמח מאוד, בראותו את שמה של אודליה על צג מכשירו.

-         עוד בטרם היה סיפק בידו של אביאל לומר שלום, נשמע קול מעברו השני של הקו: "אז אני יקירתך?"

-         אביאל הרהר לעצמו: "מה זה? כל הנשים אותו דבר?! לא מיבעיא שאביגיל שגעה אותי, עכשיו גם אודליה תשגע אותי. מה יהיה הסוף?!" ואמר: "נו די, אחותי הקטנה ירדה עלי מספיק על זה בשבת."

-         "איך היא יודעת שקראת לי ככה?" – שאלה אודליה.

-         "ספרתי לה, כי הרגשתי נבוך." – השיב אביאל, ובנימה מתנצלת הוסיף – "את הרי יודעת שלא התכוונתי לומר זאת." – בעודו חושב: "זה יעזור להפסיק את השיגעון הנשי שלה?!"

-         "בכל מקרה, זה מאוד מתוק מצדך לקרוא לי כך, ומצידי – אתה יכול להמשיך לקרוא לי בכינוי הזה."

-         "יופי, זה עזר." – חשב אביאל, והרהר עוד – "אז התפייסנו לגמרי? אולי באמת אני אשאל אותה..." ואחר אמר: "והעניינים בינינו בסדר?"

-         "כן, אתה התנצלת וההתנצלות התקבלה. ולומר לך את האמת – אני בכלל לא זוכרת על מה רבנו."

-         "האמת שגם אני לא..." – הצהיר אביאל לעומתה, בעודו מהרהר: "על מה באמת רבנו? זה היה משהו שקשור לפגישה כמדומני, אבל אני לא זוכר מה בדיוק..."

-         מחשבותיו נקטעו בידי קולה של אודליה, ששאלה: "ומתי ניפגש שוב?"

-         "כמה שיותר מוקדם..." – השיב אביאל בצורה אינסטינקטיבית.

-         "ראשון לארוחת צהריים?" – שאלה אודליה.

-         אביאל  השיב ללא מחשבה: "אפשר מהצהריים ועד הערב, כדי שנוכל לבלות זמן איכות מרובה יחד."

-         "מצוין. כי אני באמת חושבת שכדאי להתחיל לדבר על נושאים רציניים."

-         "על אלו נושאים רציניים היא מדברת?" – הרהר אביאל לעצמו – "רק יצאנו לפגישה או שתיים...", אך מחמת המבוכה השיב: "בשמחה" – והוסיף הלצה – "אני רק מקווה שנזכור לעשות זאת – הבעיה של שנינו שאנחנו רחפנים מידי."

-         "אני מבקשת... תדבר בשם עצמך. אני ממש לא רחפנית!" – אמרה אודליה וצחקה בקול רם.

-         "את בטוחה?" – שאל אביאל, כשחיוך רחב על פניו.

-         "נו טוב, אולי טיפה, אבל לא ברמה שלך."

-         "זה בגלל שאת לא לומדת בישיבה." – השיב אביאל.

-         "וטוב שכך! לא הייתי מסוגלת להתרכז בלימוד, אם אתה היית יושב לידי."

-         "איזה משפט חמוד היא אמרה עכשיו, היא כל כך חמודה." – חשב אביאל לעצמו, ומבלי-משים פלט: "אוף, עבר לי משהו בראש, אבל אני לא יכול לומר לך אותו."

-         "דבר טוב?"

-         "כן..." – השיב אביאל מתוך מבוכה.

-         "אז תאמר אותו."

-         "את בטוחה?"

-         "כן."

-         אביאל נלחץ קלות, ואמר מתוך מבוכה גדולה: "אודליה... המחשבה שעלתה במוחי היא... שאת ממש ממש חמודה."

-         "אני יודעת, אומרים לי את זה הרבה. ואתה יודע מה עוד אני יודעת?"

-         "מה?" – שאל אביאל, וחיכה לשורת המחץ.

-         "שגם אתה חמוד."

-         "אני מסמיק..." – אמר אביאל, למרות שהדבר לא היה נכון, מתוך זכרון דבריה של אביגיל בשבת ומחשבה שזה יעודד את המשך השיחה לפנות לאפיקים משעשעים המעודדים רגשות.

-         "כאילו שאני לא?!"

-         "את בת, את מורגלת בזה." – התריס אביאל לעומתה.

-         "אתה חמוד, אז אתה גם צריך להתרגל לזה." – השיבה אודליה.

שיחתם של השניים הופרעה בידי מרוצתה של אביגיל לתוך חדרו של אביאל, דבר שגרם לאביאל להרחיק את מכשירו מפיו, ולומר בקול רם: "אביגיל, אני באמצע שיחת טלפון!

-         "עם מי? עם ´מתוקה מדבש´?"

-         "כן..."

-         "אני שמחה שהתפייסתם, אבל אני צריכה אותך בדחיפות." – אמרה אביגיל.

אביאל קירב את המכשיר אליו, ואמר לאודליה: "אחותי צריכה אותי בדחיפות, אכפת לך אם נמשיך את השיחה מאוחר יותר?"

-         "ודאי שלא" – השיבה אודליה – "אבל אל תשכח ממני..."

-         "אני לא אשכח. להתראות."

-         "להתראות."

-         "כן אביגיל" – פנה אביאל אל אחותו בעודו מנתק את השיחה – "מה מקרה החירום?"

אביגיל שמה דף נייר בידו של אביאל ואמרה: "שלחו לי במייל לינק לאיזה מאמר של אחד מהרבנים אצלך בישיבה, שהופיע באתר של ישיבת בית-אל, ואני רוצה שאתה תגיב למה שהוא כותב."

-         "זה מה שהיה כל כך חשוב?!" – תמה אביאל.

-         "תקרא ותבין." – השיבה אביגיל.

אביאל קרא מאמר ארוך, שבו נטען כי הסיבה היחידה שבגלל ישנם רווקים מבוגרים, היא מפני שאין הם חפצים באמת להתחתן. בנוסף נטען במאמר שהדרך הנכונה לערוך פגישות-היכרות היא בשיטה החרדית.

בסיימו את המאמר, פנה אביאל במאור פנים אל אביגיל, ושאל: "ואת רוצה תגובה מנומקת?

-         "כן פזרו."

-         "תלכי לארון הנחבא של אבא – איפה שהוא מניח את ספרי הקבלה, ותביאי לי ספר שנקרא: "ספר תיקוני הזהר עם ביאור הגר"א".

-         "ואולי תביא את הספר בעצמך?"

-         "את רוצה לשמוע תגובה, את תביאי!" – השיב אביאל.

-         אביגיל נכנעה, הלכה לארון והביאה לחדרו של אביאל את הספר. "הרי לך!" – אמרה בקול רם.

-         אביאל החל את נאומו, באומרו: "קודם כל, במאמר אין הצעות קונקרטיות איך לפתור את ה´בעיה´, שבה כביכול כולנו לוקים בעיוורון ואיננו רוצים להתחתן, יש פה אך ורק קטרוג על הרווקים המבוגרים. בואי נראה מה ש´דער ווילנער גאון´ אומר בנושא." – אביאל פתח את ביאורו של הגאון מוילנא בדף נז´ עמוד ב´, ובהצביעו על הדיבור המתחיל ´דבגינייהו ואת עשו שנאתי´, אמר – "תקראי בבקשה."

-         "דהשם יתברך שונא המקטרג על בניו, אף הקדושים, כמו שנאמר: ´ובידו רצפה´ וכיוצא, ורצונו לומר: ´שנאתי´, ד... מה זה ראשי התיבות האלה?"

-         "דזהו שנאמר."

-         "דזהו שנאמר: ´כאשר אהבתי´, לאפוקי שזה שנאתי."

-         "יפה מאוד. אז מה הגר"א אומר כאן?"

-         "אין לי מושג, הלכתי לגמרי באיבוד בתוך כל הארמית." – השיבה אביגיל.

-         "מה שהוא אומר זה שהקב"ה שונא את כל מי שמקטרג על עם ישראל, גם אם הוא קדוש. יש לך הצעה לפיתרון? מצוין. אתה סתם רוצה לקטרג? בלום פיך! וכאן אנו מגיעים לעצם עניין המאמר."

-         "והוא?"

-         "הטענה שאם יש רווק מבוגר – מוכח שהוא איננו רוצה באמת להתחתן."

-         "ומה התשובה לטענה?" – שאלה אביגיל.

-         "ישנם הרבה בעיות שגורמות לרווקות: יש כאלה שבאמת לא רוצים להתחתן, יש כאלה שהם בררנים מידי, יש כאלה שיש להם בעיות משפחתיות, אחרים עם בעיות אישיות, ויש גם כאלה – שד´ פשוט החליט שעוד לא הגיע זמנם. מי שחושב שניתן בהינף יד, לומר כלל הכולל את כל הבעיות של הרווקים בכך שהם לא רוצים באמת להתחתן, הוא פשוט אדם הזוי שמנותק מהמציאות."

-         "ומה אתה חושב על מה שהוא אומר על השידוכים של החרדים?"

-         "מה שהוא אומר, סותר את מה שר´ אברום תמיד מלמד אותנו. יש סיפור שר´ אברום מאוד אוהב לספר. הוא תמיד אומר שאצלו במשפחה היו מספרים על דודה יוכ´קה, שפעם אחת היא נכנסה הביתה, ובכתה זמן רב ללא יכולת להירגע. שאלו אותה מה אירע לה, אולם היא לא היתה מסוגלת להשיב. שכנה שנכנסה לדירתם שאלה: ´אולי ראית ברחוב את החתן שלך?´ ויוכ´קה הנהנה עם ראשה לאות הסכמה. בשלב הזה כל הבחורים בדרך כלל נכנסים להלם."

-         "אבל מכיוון שאני לא מרכזניקית, ואני מבינה שיש פה שורת מחץ אחרת, אז תמשיך עם הסיפור..."

-         "אז הרב שותק לדקה, על מנת להרבות את ההלם, ואומר: ´צריך לזכור, הוא היה בן 14, והיא היתה בת 13.´ בשלב הזה כל הבחורים צוחקים."

-         "ומה קורה אז?"

-         "אז הרב מבאר, שבירושלים של פעם, דרך השידוכין היה כדלקמן: כשבני-הזוג היו בשנות העשרה המוקדמות שלהם, ההורים היו מסכמים ביניהם הכל. היה רחוב שבו היו כנסיות, אז יהודים לא היו עוברים דרך שם. היו מסכמים על שעה מסוימת, שבה ההורים והמיועדים מכל צד, ילכו בשני צידי הרחוב מכיוונים הפוכים, בהגיעם זה מול זה הם היו נעצרים, מסתכלים לדקה זה על זה, וכך היה נקבע האירוסין. כעבור מספר שנים – כשהם היו מגיעים לגיל 16-17, הם היו מתחתנים."

-         "ואני מניחה שר´ אברום מסביר שלא טוב לעשות ככה."

-         "לא מדויק. הרב ממשיך ומבאר, שכל זמן שהנער לא בן 18, אין עליו חיוב של ´פרו ורבו´ והוא יכול לסמוך על הוריו, אולם בימינו שנהגו להתחתן לאחר גיל זה – אסור לבחור להתחתן עם בחורה שהוא לא מכיר."

-         "אני מסכימה אותו."

-         "כן..." – אמר אביאל באירוניה – "הרב זקוק להסכמה ממך."

-         "נאקץ!"

-         "ילדה קטנה!" – אמר אביאל בתגובה, והמשיך וביאר – "וכך גם אמר לי הרב חיים שטיינר שליט"א, שהרב צביהודה היה אומר שבימינו יש לפרש את מאמר חז"ל: ´אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה´ – שהכוונה ´עד שיכירנה´."

-         "אז מה שכתוב פה שהשיטה החרדית היא השיטה הראויה, נוגד את מה שהרב צביהודה ור´ אברום אומרים!"

-         "נכון. סיימנו את התגובה?"

-         "כן."

-         "יופי. עכשיו צאי מהחדר, ותרשי לי להתקשר שוב לאודליה."

-         "טוב פזרו, אני אהיה ילדה טובה." – אמרה אביגיל, צחקה, ויצאה מהחדר. 

אביאל התקשר לאודליה, והם דברו במשך שעה ארוכה על דברים שונים. מתוך עייפותו מהשבת ומאירועי צאת השבת, הוא לא שם לב לדבריה, מכל שכן שלא התבונן על דבריו איתה, ולכן גם אנו לא נתאר את שיחתם. עיקרו של דבר – אביאל היה מרוצה מהחזרה לשגרה של מערכת היחסים ביניהם, ומהעובדה שהם קבעו להיפגש למחרת היום.