והא-להים ניסה את אברהם – גם אותי אתה מנסה. נסיון קשה, נסיון מסובך, נסיון שאינני יודע אם אני יכול לעמוד בו.

ויאמר הנני – ולמרות זאת אני מוכן ומזומן להיות עבד נאמן לך.

קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק – ואני, אינני בנך?! אינני יחיד לך?! האם אינך אוהב אותי?!

והעלהו שם לעולה – גם אני עולה תמימה לפניך, כל בשרי אכול, מייסורי איוב שבאו עלי.

וישכם אברהם בבוקר – ואני, איזה טעם יש לי לקום בשעת השחר? הרי מוטב לשקוע בשינה ולנוח מעט מחיי הבדידות. כשקמתי הבוקר משנתי, הדבר הראשון שעלה במחשבתי זה הבדידות, ומייד זלגו דמעות מעיני. האם עבור זה קמתי?!

אל המקום אשר אמר לו – איזה מקום נאמר לי? "אנכי הולך ערירי" ומהו יעודי?

וירא את המקום מרחוק – ואני, לא רחוק הייתי, כי אם קרוב. ואתה, הרחקת ממני את המקום שהייתי צעדים ספורים ממנו, את החופה.

ונשתחווה ונשובה אליכם – אם נשתחווה נשובה, ואם לא נשתחווה... מוטב שלא להזכיר מה יקרה.

את האש ואת המאכלת – כל סוגי הייסורים שיש.

ואיה השה לעולה – זו בכלל לא שאלה, אני השה.

א-להים יראה לו השה – "אלהים יראה לו שה פזורה ויושע", "אנא ד' הושיעה נא".

אל המקום – אל המקום שאין שם ייסורים, אל המקום שבו הנשמה פורחת ומתענגת לה.

ויערוך את העצים – הכנה לייסורים.

ויקח את המאכלת לשחוט את בנו – ולסיים מסע הסבל.

ויקרא אליו מלאך ד' – "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". אבא, זכני לא להתייאש ממך. זכני להכיר שכל הייסורים הם רק הרחקות ממך, על מנת שאוכל להתקרב אליך ביתר-שאת. "והא-להים ניסה את אברהם", רצה לרומם ולנשא אותו ולגלות לעיני הכל את מה שטמון בנשמתו הגדולה.

אברהם אברהם – נפשו של אברהם אבינו היתה דבוקה כל כך באהבת רצון קונו, עד שמרוב דבקותו במעשה המצוה, לא התעורר מהדביקות בשמיעת שמו בפעם הראשונה, רק בפעם השניה. אבא רחום וחנון, זכה שפל ונבזה, להיות דבוק בך בדבקות גדולה כל כך, להיות דבוק בעשיית רצונך, להיות דבוק באהבתך, להיות דבוק באהבת רצונך, עד כדי-כך, שלא אשים לב, שלא אשים לב לשום דבר בעולם, מלבדך.

אל תשלח ידך אל הנער – הרי לא התכוון הקב"ה שישחט אברהם את בנו, אלא אמר לו להעלות אותו על גבי המזבח, והוא עשה כן. לא מתכוון הקב"ה לייסר את בניו עבור עצם הייסורים, רק על מנת להעלותם ולרוממם. "ובבן הנעקד ישבית מדייננו".

ואל תעש לו מאומה – אפילו הטפת דם. אל תייסר אותו ולו במעט. "וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו", "דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאתיה".

וישא אברהם את עיניו – הייסורים הושלמו, אבל צריך לבטא את הדביקות בפועל, "וירא והנה איל".

ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה – שרציתי לקיים רצון קוני ולהקריב את בני, ורק נמנעתי מלעשות כן מפני שהוא ציווני לבסוף אחרת.

אשר יאמר היום בהר ד' יראה – בכל יום ויום יאמרו בני בכל הדורות, גם היום נראה אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה לסלוח לישראל עוונותיהם ולהגן עליהם מכל צרה. עוזר דלים, הגן על עמך ישראל בזכות אפרו של יצחק.

שנית מן השמים – לפנים קבלת שבח על מעשה העקידה, וכעת תשובח על שחיטת האיל.

ולא חשכת את בנך את יחידך – כאן כבר לא נזכר אהבת אברהם לבנו. מה קרה? מדוע האהבה לא מתגלה? אבא, מדוע אהבתך אלי לא מתגלה?

ברך אברכך – כנראה עלי פסחת.

והרבה ארבה את זרעך – אלמלא הדמעות חונקות את גרוני, אולי יכולתי להגיב על כך.

עקב אשר שמעת בקולי – "ואתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי". מלכי, אדוני, המייסר אותי, המכאיב לי, המצליף בי בשבט עברתו, הריני יודע שדינך דין אמת, והרי מקבל עלי הייסורים באהבה.

וילכו יחדיו אל באר שבע – זכני להיות בקרוב חלק מ'יחדיו'.