שיחתם של בני הזוג הסתיימה זה עתה. אודליה הרהרה בלבה האם שיחה זו היא השיחה האחרונה בין השניים בתור בני-זוג ובשיחה הבאה הקשר יינתק, או שמא אפשר להתגבר על הקשיים שנתגלעו בין השניים.

אודליה החליטה לפרוש מוקדם למיטתה – וכהרגלה בקודש שמה את מכשירה הסלולארי על פרופיל שקט – אך היא שכבה ערה שעות על גבי שעות. מחשבות רבות טרדו אותה: על בנצי, על אביאל, על קשיי הזיווג, ועל שאיפות הלב שאינן מתממשות.

כאשר לבסוף נרדמה, ד´ זיכה אותה בחלומות שמחים מלאים פנטזיות חיוביות ואהבה.

בקומה משנתה, התפללה אודליה, ואחר הלכה לסלון, שם פגשה את חנה, ובתור הבהרה מדוע לא תוכל לעזור בהכנות לשבת היא ספרה לה על מה שאירע. 

-         "אודליה" – אמרה חנה – "את לא חושבת בבהירות. נסי להיכנס לנעליים שלו."

-         "לנעליים של בנצי או של אבי?"

-         "של אבי כמובן."

-         "אני צריכה לנסות ללמד עליו זכות?"

-         "יותר מזה! נסי לשים את עצמך במקומו. את מבטלת לו פגישה שתיים ורבע שניות לפני שהיא אמורה להתחיל ולא מוכנה להסביר למה. אז – אחרי שהוא כבר מעוצבן על זה שאת מבטלת בשנייה האחרונה ללא הסבר, את אומרת לו שגם לא תדברו בטלפון, וגם את זה כמובן את לא מסבירה."

-         "כי לא הייתי מסוגלת לדבר איתו על זה."

-         "אני מבינה – אבל הוא לא הבין. אחרי שעשית לו את זה, כשהוא עדיין מעוצבן, הסברת לו שזה בגלל שיש לך רגשות כלפי מיתולוג – שזה כשלעצמו עלול להבהיל בחור, ואם הוא כבר מעוצבן עלייך ממילא, עוד יותר."

-         "אז בצורה שבה דיברתי איתו על הדברים טמנתי פח לעצמי?" – שאלה אודליה.

-         "בדיוק. הוא בסך הכל פעל בצורה הגיונית."

-         "בכלל לא חשבתי על זה בצורה הזאת."

-         "לכן אני פה, שתוכלי להקפיץ אלי רעיונות, ולקבל חוות דעת שלא תמיד תואמת את המחשבות הראשוניות שלך." – אמרה חנה.

-         "איך אני מתקנת את מה שעשיתי?"

-         "זה פשוט – תתקשרי אליו ותתנצלי."

-         "ומה התכנית החלופית?" – שאלה אודליה באירוניה.

-         "אין. זו הדרך היחידה."

-         "את לא מצפה שאני אתקשר אליו ואתנצל... אם הוא מתקשר, אז תוך כדי שיחה אני יכולה להתנצל, אבל אין מצב שאני מתקשרת אליו כדי להתנצל בפניו."

-         "למה? מה יקרה אם תעשי את זה?"

-         "אני לא יודעת..."

-         "נסי לדמיין את התסריט הכי גרוע שיכול להיות. אם את תתקשרי אליו ותתנצלי, מה הדבר הכי גרוע שיהיה? זה הדבר שהתת-מודע שלך מפחד ממנו."

-         אודליה חשבה למספר דקות, ואחר אמרה: "אני לא יודעת... אני באמת לא יודעת... אבל אני יודעת שאני לא מסוגלת לעשות את זה."

-         "אז את תישארי רווקה ממורמרת ואבי יעבור הלאה!"

-         "זה לא יקרה..."

-         "אמרת שהוא אמר לך שאת הורסת את הקשר, נכון?"

-         "כן..."

-         "ואת חושבת שהוא לא עומד להיפרד ממך?! הוא לא יעשה את זה בערב שבת, כי זה לא מקובל, אבל במוצאי שבת – זה יהיה הדבר הראשון שהוא יעשה, אם לא תעשי משהו. ואת יודעת מה? אם את לא מסוגלת להרים את עצמך מהספה, להיות אישה בוגרת, להתקשר אליו ולהתנצל – את לא ראויה לו."

-         "מה הלחץ? הוא ממילא יתקשר להגיד שבת שלום, אני אתנצל בפניו אז." – אמרה אודליה.

-         "לא נראה לי שהוא יתקשר להגיד שבת שלום. מההיכרות שלי עם גברים – כשהם עומדים להיפרד ממישהי הם מדלגים על שיחות נימוסין."

-         "אבי לא ככה."

-         "אל תאמיני לי – זה עדיין מה שיקרה." – סיכמה חנה את הדיון ופנתה לבשל לקראת שבת.

אודליה חככה בדעתה האם שומה עליה להתקשר לאביאל, כפי עצתה של חנה, או להמתין לשיחה ממנו, כמו שהיא חפצה לעשות. לאחר זמן מה הכריעה שתמתין לשיחה מאביאל, ואף סכמה לעצמה: "אם הוא באמת לא יתקשר לקראת שבת, אז אולי בכלל עדיף לי בלעדיו."

אודליה הדליקה את המחשב וגלשה באינטרנט. הזמן חלף לו ביעף, והיא לא שתה לבה לעובדה ששיחת הטלפון המסורתית של ´שבת שלום´ לא הגיעה. לפתע שמה אודליה לב שנותרו רק עוד שעתיים עד לכניסת השבת. היא התקלחה במהירות, התפללה מנחה, ונתפנתה לבחירת מלבושיה.

מצב רוחה לא היה עליז, בלשון המעטה, ועל כן לא חפצה בהשקעה מרובה בבחירת הבגדים והאיפור. ספק מתוך רצון להביע מבחינה חיצונית את הרגשה הפנימי, ספק מתוך רצון להביע מחאה כלפי שמיא, על מה שאירע לה; היא קבלה החלטה שהיתה מרעישה – בעיניה לכל הפחות – לא להתאפר כלל השבת.

לאחר התלבטות שארכה כרבע שעה, ובזוכרה שבכוונתה לא להשקיע זמן מרובה בבחירת הבגדים, היא בחרה בתור מערכת הלבוש הראשית של השבת – בחצאית חומה, עם סריג ורוד עתיק, וכתוספת נלווית שרשרת כסופה ועגילי שרוך; ובתור המערכת המשנית – בחולצה לבנה וחצאית ירוקה מטושטשת, שמתלווים אליהן עגילי יהלום צמודים.

בשבתות ששהתה בדירתה, מורגלת היתה אודליה להתפלל בישיבה. כשעמדה לצאת מביתה, שמה לב לכך שהמכשיר הסלולארי שלה לא צלצל, והיא לא דברה היום עם אביאל. היא חשה צער רב – "חנה צדקה.. הקשר נגמר." אמרה לעצמה, והחליטה להישאר בביתה. "אני לא יכולה להתפלל בישיבה, מה יקרה אם אני אראה את אבי? אני לא יכולה לעמוד בזה", סיכמה לעצמה.

אודליה התפללה תפילת ערבית בחדרה, תוך בכי ממושך וצער רב. לאחר שסיימה, יצאה מחדרה, ערכה את השולחן, ואכלה יחד עם חנה את ארוחת הערב.

בתום ארוחת הערב, באה מירב לבקר את אודליה והיא קבלה ממנה דיווח מלא על מאורעות היממה האחרונה.

-         "אני לא מסכימה עם חנה, נראה לי שאתם תתפייסו." – אמרה מירב.

-         "אבל רבנו!" – אמרה אודליה בקול רם.

-         "אודטה, להיות עם בחור רק כשהמצב טוב – זה דבר מאד נחמד, אבל זה לא מה שאמור להיות. לפעמים קשה לנו, ולפעמים אין לנו מצב רוח, ולפעמים גם רבים. זה טבעי, לא צריך לפחד מזה. אם הכל היה נפלא לפני החתונה, ורק אחריה היו מתחילים הקשיים, האם יכולים בכלל לבחון זה את זו האם אתם יכולים להתגבר על הקשיים?! זה טוב לריב לפעמים, ואתם תשלימו: את תתנצלי בפניו, הוא יתנצל בפנייך, והכל יהיה בסדר. את עוד תראי."

-         "אני לא מבינה, הוא לא התקשר ביום שישי... זה לא אומר משהו?!"

-         "הוא מרכזניק... הוא בטח היה שקוע בשאלה מה זה ´כנסת ישראל´, והוא שכח ממך. רק בגלל שהבחור רחפן, לא אומר שאת צריכה להיכנס להיסטריה."

-         "מה זה באמת ´כנסת ישראל´?" – התערבה חנה בדיון.

-         "כל הנשמות של הדורות של עם ישראל שהיו בעבר, וכל הנשמות של הדורות של עם ישראל שיהיו בעתיד, וגם הנשמות של הדור הנוכחי – זה ´כנסת ישראל´!" – אמרה מירב.

-         "אז ´כנסת´ זה מלשון כינוס? שכל הנשמות של עם ישראל הם כולם יחד?" – שאלה חנה.

-         "כן" – השיבה מירב – "כולנו חלק מגוף אחד שנקרא ´כנסת ישראל´, כל אחד מאיתנו תא אחר בגוף הזה."

-         "סיימנו עם הדיון תיאולוגי?" – שאלה אודליה.

-         "מה את מתעצבנת?" – אמרה חנה מתוך נימה בדוחה – "הכל צריך לסבוב סביבך?! יש עוד דברים בעולם חוץ מהמרכזניק הרחפן שלך!"

-         "הרחפן והחמוד..." – הוסיפה מירב.

-         "יופי – צחקתן עלי, אפשר עכשיו לחזור לנושא?" – שאלה אודליה.

-         "אין עוד מה לדון" – אמרה חנה – "אני חושבת שהוא ייפרד ממך, מירב חושבת שהוא יתפייס איתך. לא משנה מי צודקת – את לא צריכה להיכנס ללחץ. זה פשוט לא יעיל."

-         "אני מסכימה" – אמרה מירב, וטרם היה סיפק בידה של אודליה למחות, החליפה נושא ודברה על מאכל חדש שהיא הכינה לכבוד שבת., משם התפתחה השיחה לנושאים אחרים, והשלוש שוחחו עד השעות הקטנות של הלילה.

למחרת בבוקר, קמו השותפות בשעה מאוחרת. אודליה התפללה במהירות שחרית ומוסף, והצטרפה לחנה להכנת הסלט לקראת הארוחה.

בשעת הארוחה, דנו השתיים בנושאים שונים, ובין היתר על רחפנותם של בני הישיבות.

-         "יותר מהרחפנות שלהם, אני שונאת את זה שהם לא מסבירים מושגים." – אמרה חנה – אני לא בחורה צעירה, ולמדתי הרבה שנים במוסדות דתיים, וגם לימדתי הרבה תלמידים, ואין לי מושג מה זה ´סגולת ישראל´."

-         אודליה חשבה לדקה קלה, ואחר אמרה: "את יודעת מה? האמת היא שגם אני לא יודעת בדיוק מה זה. אולי ננסה להבין בעצמנו?"

-         "איך אנחנו יכולות לעשות את זה? נפתח מילון אבן שושן?"

-         "לא... יותר פשוט, נפתח את התנ"ך. ננסה לחשוב איפה מדובר בתנ"ך על סגולת ישראל."

-         " ´אחד מי יודע? אחד אני יודע.´ " – שרה חנה, וביארה דבריה – "את שוכחת שזה בדיוק מה שאני מלמדת. כתוב בפרשת יתרו: ´ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ.´ "

-         "אז בואי נפתח חומש עם רש"י, ונראה מה הוא מסביר."

אודליה הלכה לארון הספרים, והוציאה חומש ספר שמות עם פירוש רש"י, היא פתחה במקום הנכון, והחלה לקרוא:

-          "סגולה – אוצר חביב, כמו: ´וסגולת מלכים´ – כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, כך: אתם תהיו לי סגולה משאר האומות."

-         "אודליה!" – אמרה חנה – "אי אפשר לקרוא סתם בלי להסביר... בואי אני אסביר לך מה שכתוב – או לפחות אנסה... רש"י בא להסביר את המילה ´סגולה´. קודם הוא מסביר מה פירוש המושג הפשוט – סגולה זה ´אוצר חביב´, דבר שאנחנו אוהבים ולכן אנחנו שמים אותו במקום מיוחד. אחר כך רש"י מבאר איך הוא יודע שזה הכוונה במושג ´סגולה´, והוא אומר שיש פסוק בקהלת, שם נאמר: ´כנסתי לי גם כסף וזהב, וסגולת מלכים והמדינות´ – בתחילת הפסוק אנו רואים שקהלת כינס לעצמו כסף וזהב, אז בהמשך כשכתוב: ´וסגולת מלכים והמדינות´, ברור שהכוונה לדבר שהמלכים גונזים אותו, ולכן מסביר רש"י את מה שכתוב בקהלת ´וסגולת מלכים´ – ´כלי יקר´ – כלים יקרים – ´ואבנים טובות, שהמלכים גונזים אותם.´ ואז נותר לרש"י לבאר איך המושג ´סגולה´ מתקשר לפסוק, והוא מסביר שמה שכתוב: ´ואתם תהיו לי סגולה מכל העמים´ הכוונה ´אתם תהיו לי סגולה משאר העמים´ – בגלל שאני אוהב אתכם לכן בחרתי אותכם במיוחד מכל שאר האומות."

-         "רואים שאת מורה לתנ"ך." – אמרה אודליה – "הסברת בצורה יפהפייה!"

-         "תודה." – השיבה חנה.

-         "ועכשיו אני גם יכולה יותר להתחבר ל´אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו...´ – כי זה כבר מבואר."

-         "וגם ל´הבוחר בעמו ישראל באהבה´." – הוסיפה חנה.

-         "נכון, ´ד´ אוהב אותנו ולכן הוא בחר בנו מכל שאר האומות."

-         "לא אמרתי שאני מאמינה בזה" – סייגה חנה את דבריה – "אבל זה מה שהפסוק אומר."

-         "את מאמינה בזה" – הצהירה אודליה – "רק כואב לך, אז את מנסה להחביא את האמונה."

-         "ייתכן..." השיבה חנה. 

לאחר ארוחת הצהריים, יצאו השתיים לטיול ברחבי ירושלים שנמשך עד לצאת השבת.

בצאת השבת חזרו השתיים לביתם. אודליה שמה לב שהמכשיר הסלולארי שלה היה על פרופיל שקט, והיא ראתה שישנה הודעה קולית מאביאל.