-         אודליה צפתה בקוצר-רוח לתשובתו של אביאל, שבאה לבסוף בצורה מגומגמת: "תשמעי אודליה, אני אהיה כנה לחלוטין איתך. את יודעת שלא קל לגברים לדבר על מה שהם מרגישים..."

-         "שידבר על עצמו! למה הוא מדבר על כל הגברים?" תמהה אודליה, וכהרגלה לא צפנה את הדברים בלבה, אלא אמרה בקול רם: " ´ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר´ – תגיד שלך לא קל לדבר על מה שאתה מרגיש!"

-         "את צודקת." – השיב אביאל – "לא קל לי לדבר על הרגשות שלי. אבל בגלל שאת חשובה לי ואני רוצה שבאמת נשקיע לראות אם יש מצב שהקשר הזה יצליח – אני רוצה לומר לך בדיוק מה אני מרגיש."

-         "הוא כזה חמוד", חשבה אודליה, מה שהוביל לאמירה צוהלת: "לך על זה!"

-         "יש נושאים שאתה יודע שיעלו במהלך קשר, וככל שהקשר מעמיק – מספר הנושאים מתרחב. בהתחלה יש שאלות על אבא שלי, ואיך זה לחיות בצל שלו – דברים שאת לא שאלת אותי..."

-         "מכיוון שלא שמעתי על אבא שלך." – השיבה אודליה בנונשלנטיות.

-         "זה דבר טוב, כי השאלות האלה די נמאסו עלי. אחר כך יש שאלות לבדוק את מצב הרחפנות והחיבור למציאות שלי, כשאצלך זה התבטא יותר במעשים, שאני בטוח שנועדו על מנת לבחון אותי. הרי לא סתם הזמנת אותי לארוחת צהריים אצלך..."

-         אודליה הרהרה בלבה: "אוף, הוא לא מבין כלום. אני רציתי שהוא יאכל ארוחה נורמאלית, לכן הזמנתי אותו לארוחה, והייתי עושה את זה גם היום, אם הייתי חושבת שהוא יוכל להסתדר עם זה שחנה תסתובב לנו בין הרגליים. רציתי גם לראות איך הוא יגיב לסיטואציה, אבל זה לא היה הדבר העיקרי." ופנתה לאביאל: "בוא נבהיר משהו. הזמנתי אותך לשטוף כלים ולנקות את הבית, הארוחה היתה סתם בונוס..." – אודליה חייכה והוסיפה – "וברצינות – אתה בטח לא אוכל כל כך טוב בישיבה, אז אם אני יכולה להאכיל אותך באוכל טעים ובריא, למה לא? אתה צריך ללמוד לצפצף על המוסכמות, כי הן באמת טפשיות."

-         "אבל היה פה מימד של בחינה שלי, ורצון שלך לראות אם אני מסוגל לצפצף על המוסכמות..."

-         "נו טוב, הוא עלה עלי... רציתי לראות אם אפשר לזעזע אותו" חשבה אודליה, ואמרה מתוך רצון להתחמק מדיון מיותר בנושא: "כן, עם זה אני מסכימה... ונחזור לענין הנושאים שבהם דנים כשהקשר מעמיק..."

-         "באיזה שלב הייתי?" – שאל אביאל בהיסוס.

-         "חמוד חמוד, אבל רחפן רחפן", חשבה אודליה ואמרה: "הצל של הרב אברהם יצחק..."

-         "כן... ואז שואלים על פרנסה עתידית ועל שירות צבאי, ומשם ממשיכים הלאה לשאלות יותר עמוקות."

-         "כמו למשל?" – שאלה אודליה. "הייתי שמחה לדעת מה השלב הבא בחקירת השב"כ שאני אמורה לערוך לרחפן", הרהרה לעצמה.

-         "כמו..." – אביאל שתק לשנייה, ואחר המשיך – "אני לא חושב שאי-פעם הגעתי לשלב כזה, אז אני לא יודע בדיוק."

-         "טוב, אני צריכה לעזור לרחפן לשוב לתלם, ולא להתרחק מההענין יותר מידי" חשבה אודליה בלבה, וממילא אמרה: "אז ידעת שהשאלה לגבי העתיד שלך תצוץ מתישהו, והבנת שהיא בעיקר קשורה לפרנסה..."

-         "אמת – אבל כאן יש מימד נוסף." – אמר אביאל, וביאר את דבריו: "בגלל הטראומה שעברתי עם הדס, השאלה הזו מאוד רגישה, אז יש לי תשובה – אבל היא לא באה אצלי בטבעיות, כי אני מפחד בכל פעם מחדש שבעקבות התשובה כל הקשר יתמוסס."

-         אודליה הביטה באביאל במבט מלא חמלה, ואמרה: "אבי – תרשה לי להרגיע אותך?" – בעודה מהרהרת: "יהיה טוב להסיר מעליו את הנטל הזה, כי רואים שקשה לו עם השאלה, ואני לא רוצה שהוא יחשוב שיש מצב שאני אנתק מגע כמו הדס."

-         "אשמח אם תרגיעי אותי." – השיב אביאל.

-         "אני לא שואלת אותך מה אתה רוצה לעשות בחיים שלך, בגלל שאני מודאגת מעניני פרנסה. ברוך ד´ יש להורים שלי מספיק כסף, ואם אני אתחתן עם בן-תורה, לא תהיה להם בעיה לכלכל אותי. אז אתה לא צריך לדאוג מסינדרום הדס."

-         "החידוש הזה מסביר הרבה דברים." – אמר אביאל.

-         "כמו מה?" – שאלה אודליה בחשש.

-         "אני חושב שבגלל שיש לך כסף רב במשפחה, יש לך בטחון עצמי מאוד גדול, ואת לא מפחדת משום דבר. אני חושב שאף בחורה אחרת לא היתה מעיזה להזמין אותי אליה לארוחת צהריים."

-         "או לבקש ממך לשטוף כלים..." – הצהירה אודליה מתוך שעשוע.

-         "כן... רק את."

-         "יש בזה משהו. אני בהחלט בחורה מיוחדת, אל תחשוב שיש הרבה כמוני בעולם – לכן אני גם לא לחוצה כל כך להתחתן. אני מאוד רוצה את זה, אבל יותר חשוב לי שזה יהיה עם הבחור הנכון מאשר שזה יהיה מהר. יש לי כל כך הרבה חברות שהתחתנו כשהן עוד היו ילדות, עם הבחורים הלא נכונים, והתוצאות באמת טראגיות." – "אוף, אני שוב מדברת יותר מידי, אני צריכה להחליף נושא בדחיפות, לתת לאבי תחושה שגם הוא חלק מהשיחה" חשבה אודליה, ואמרה – "אבל אנחנו סוטים מהנושא. יש לכסף גם צדדים שליליים."

-         "כגון?"

-         אודליה נשמה נשימה עמוקה, ואמרה: "כשיש לך שפע נרחב, את חשה צורך להצניע אותו, כדי לא להיראות מוזר מידי. אז לא אהבתי להביא חברות הביתה, כדי שלא יראו את הבית שלי..." – אודליה ניסתה להיזכר בעוד דברים שנגרמו מהסיבה הזאת, והיא המשיכה את המשפט – "והתעקשתי שמסיבת בת-המצווה שלי תהיה צנועה, כדי שאנשים לא יפערו עיניים..." – אודליה שוב נשמה נשימה עמוקה, ודמעות חנקו את גרונה בשעה שהיא סיכמה את דבריה – "והצורך הזה להיות כמו כולם הוא משתק במידה מסוימת, כי קשה לך להיות עצמך, כשאת כבולה לתחפושת."

-         "אני יודע בדיוק על מה את מדברת." – אמר אביאל בתגובה – "לי יש אותה בעיה, אבל מטעם אחר. יש לי איי-קיו של 153, ואני יותר חכם מכל מי שאני מכיר. אני לא רוצה להיות ככה. אני מנסה להחביא את זה ולא להתבלט, ואני חש רגשות-אשם מתי שהדבר לא עולה בידי – ואנשים שמים לב לייחודיות שלי."

-         אודליה חשה אושר עצום בשל העובדה שלשני בני-הזוג אותה הבעיה. אך בהחלטה אינסטינקטיבית החליטה לדחות את הבעת השמחה, ולהסתפק בהסכמה עם דבריו של אביאל. "אם הוא מספר לי על הצרות שלו, ואני אומרת: ´איזה כיף´ לשנינו יש אותה בעיה, זה יהיה ממש בחוסר טאקט. זה לא הזמן לזה." הרהרה לעצמה, ומתוך-כך אמרה: "זה מאוד מקשה על החיים."

-         "נכון." – הגיב אביאל – "זה מונע בעדך מלפתח את היכולות האמיתיות שלך, כי אתה תמיד צריך להחביא אותם."

-         "הוא לא קולט שהוא צריך לשנות את צורת החשיבה שלו, אוף איתו..." חשבה אודליה, ואמרה בקול: "אתה תמיד חושב... אתה תמיד חושב שאתה צריך להחביא אותם."

-         "את צודקת – אני צריך להרגיל את עצמי שזו מחשבה לא נכונה. אם הקדוש ברוך הוא חנן אותי בשכל, זה אומר שאני יכול לעזור לעם ישראל, ולהפיץ תורה ברבים. אני לא צריך להתבייש בזה, אני צריך להודות לבורא עולם על כך שנתן לי את המתנה הזאת." – אביאל עצר לרגע, ואחר המשיך – "ואותו דבר לגבייך – זה שיהיה יותר קל לבעלך ללמוד תורה ללא צורך להתעסק בטרדות הפרנסה, זה דבר נפלא."

-         "מה איתי?! מה איתי?! העיקר זה הגבר?!" תמהה לעצמה אודליה, וממילא הגיבה: "וזה גם גרם לזה, שבלי להסס, בחרתי במקצוע מאוד מתיש ולא מתגמל מבחינה כספית, כי אני מרגישה שזה המקצוע שאני יכולה להועיל בו הכי הרבה לעם ישראל." – אודליה התכוונה לסיים את דבריה, אולם הרהור עלה בלבה: "אוף, הוא מעצבן אותי, כדאי שאני אראה לו שזה שהוא נפתח בפני זה דבר טוב, גם אם הוא עדיין גבר סתום..." מתוך הרהור זה חשה צורך לומר – "אתה יודע – אני חושבת שזו הפעם הראשונה שחשתי שיש בינינו נקודות משותפות. איזו מין קרבה שנוצרת מהבנה הדדית."

-         "בואי נחזור לדיון על מה אני רוצה לעסוק בעתיד." – אמר אביאל בצורה בהולה.

-         "איזה גבר סתום... אי-אפשר לדבר על אינטימיות רגשית?!" חשבה לעצמה, אך הגיבה באיפוק: "למה? שיחה על קרבה מרתיעה אותך?"

-         "אני בכל זאת גבר..."

-         אודליה הרצינה – "טוב, נוותר לך הפעם. אבל יהיו פעמים שאני ארצה לדבר איתך על נושאים כאלה, ואני לא אסכים לוותר."

-         "ואת גם תרצי שאני אשטוף כלים..." – אמר אביאל בהומור האופייני לו.

-         אודליה נהנתה מהלצתו של אביאל, ומתוך השעשוע שאחז בה אמרה: "זה מובן מאליו!" השניים צחקו בקול רם, ומתוך הכרה בכך שאביאל רוצה לחזור לדיון על עתידו המקצועי, שאלה אותו אודליה: "מה אתה רוצה בדיוק לעשות בחייך?"

-         "אני רוצה להיות ר"מ בישיבה גבוהה." – השיב אביאל.

-         אודליה לא עמדה להסתפק בתשובה היבשה הזאת. "רק ר"מ?! למה שלא תשאף להיות ראש ישיבה?"

-         "זה פשוט." – השיב אביאל – "רוב ראשי הישיבה נהיים כאלה, על ידי פילוג ישיבה קיימת, לקיחת חלק מהתלמידים והקמת ישיבה חדשה. איפה שאני חונכתי, למדו אותי ש´כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו´, ו´מי שהוא בעל מחלוקת נקרא רשע´, ולכן מרן הרב זצ"ל טבע את אמרתו המפורסמת: ´אין שום דבר המצדיק ומתיר פרודים בישראל´."

-         "רגע, זה מושג חדש. אסור לעשות מחלוקות?! אסור לפלג ישיבות?! כל הדברים האלה הם חטא?!" הרהרה אודליה בלבה. היא לא רצתה לפרט את מחשבותיה לאביאל, על מנת שלא להידמות בעיניו כחסרת-בינה, וממילא אמרה בקול רגוע: "אז אסור לפלג ישיבות?"

-         "לא רק שאסור, אלא שזה היסוד של הכפירה. השל"ה הקדוש כותב ש´כשיש פירוד בעם ישראל כביכול עושים פירוד למעלה´, ומכח זה תלמידו הגדול של רבי חיים מוואלאזי´ן, רבי דוד טעביל, כותב ש´עוון המחלוקת הוא עצם הכפירה באחדות ד´ ´, ולכן על ערש דווי אמר הרב זצ"ל: ´הפירוד הוא יסוד הכפירה, אין שום היתר לפירודים צבוריים בישראל.´ " – אביאל עצם לפתע את עיניו בחזקה, מה שהוביל לתמיהה במחשבתה של אודליה: "מה הקטע של הרחפן? זו אמורה להיות דרמה?!" אולם מחשבותיה נקטעו בידי המשך דבריו של אביאל – "את מכירה את מה שהגאון מוילנא אומר על בעלי מחלוקת?"

-         אודליה לא אהבה את שאלתו של אביאל; "הוא באמת חושב שיש לי מושג ירוק מה הגאון מוילנא אומר?!" הרהרה בלבה, ואמרה בנימה אירונית: "ודאי. הגאון מוילנא למד איתי ביסודי, היינו מאוד קרובים... ברור שאני לא יודעת!"

-         "הגאון מוילנא אומר משהו מפחיד. הזוהר הקדוש אומר שיש חמישה מיני ערב רב, והסוג הכי גרוע נקרא ´עמלק´, והגאון מוילנא מבאר שהם בעלי מחלוקת."

-         "מה?! אז הם כולם ערב רב?!" נבהלה אודליה במחשבותיה, וכהרגלה בשיחתם הערב, יישרה מחשבותיה ואמרה בקול צלול: "זה באמת נשמע מפחיד. אתה אומר שמי שמפלג ישיבה הוא מהערב רב?"

-         אביאל פתח את עיניו, ובעוד אודליה שמה לב ללחלוחי הדמעות שבצבצו בעיניו, הוא אמר: "אודליה, אני לא יכול לומר כזה דבר. לצערנו הרב הדבר נעשה כבר כהיתר. אני לא יכול לדבר ככה על כל כך הרבה רבנים. אני רק יכול לומר שחז"ל למדו אותנו שאסור לעשות מחלוקת, ורבותינו למדו אותנו שהמחלוקת היא יסוד הכפירה ושאין שום היתר לעשות מחלוקות בישראל, ושהגאון מוילנא אומר שמי שהוא בעל מחלוקת – ואני מבין את המושג בעל מחלוקת בתור מי שמורגל לעשות מחלוקות – הוא הסוג הגרוע ביותר של ערב רב."

-         "טוב, אני באמת צריכה לשנות נושא. אין מצב שאני גורמת לבחור לבכות", הרהרה אודליה, ובשנותה את הנושא אמרה: "אז אתה לא תרצה לפלג ישיבה קיימת, אבל אתה יכול להיות ראש ישיבה בישיבה שפותחת סניף במקום אחר."

-         "כן, אבל זה פחות מצוי. אני לא רוצה לפתח ציפיות. אם אזכה יום אחד להיות ר"מ בישיבה גבוהה, זו תהיה הגשמת חלום, אני לא צריך להיות ראש ישיבה."

-         "מה זו הענווה המזויפת הזו? אם יש לו את הפוטנציאל להיות ראש ישיבה, והוא יהיה רק ר"מ, זה יהיה בזבוז" שחה אודליה לעצמה, והתבטאה כלפי אביאל: "אבל אם באמת יש לך איי-קיו כל כך גבוה, ואתה הרי יודע להסביר דברים טוב – אתה צריך לשאוף לדברים גדולים!"

-         "את יודעת מה? את צודקת. אני אנסח את הדברים מחדש. הפנטזיה שלי זה להיות ראש ישיבה בישיבה שמוקמת בהיתר, אבל אני אשמח להיות ר"מ בישיבה שהוקמה בהיתר."

-         "אני בטוחה שאתה תצליח בזה יום אחד!" – סיכמה אודליה, תוך-כדי הרהור: "וגם אם לא – לפחות הוא יודע לשטוף כלים."

השניים שוחחו עוד זמן רב, ובסיום הפגישה, כפי המנהג, המשודך ליווה את המשודכת בחזרה לדירתה, ולאחר שהשניים נפרדו, המשודך שב לישיבתו.