-         אביאל היה קצת מופתע, אולם הבין שהוא צריך לומר לאודליה משהו שיפיג חשש שלה שהקשר ביניהם עלול להפגע כתוצאה מכך שאמה גיורת, וממילא אמר: "תשמעי, יש לנו מסורת במשפחה, שאנחנו צאצאי רש"י, ורש"י מיוחס לדוד המלך, ואם כך, גם אני בן של גיורת, רק במרחק של איזה מאה דורות או משהו כזה."

-         "מקודם הוסר מעליך העול של שיחה על הקשר" – אמרה אודליה – "וכעת הוסר מעלי העול של ´פגם המשפחה´..."

-         "מידה כנגד מידה" – השיב אביאל – "את הסרת מעלי עול, ואני הסרתי מעלייך עול."

-         "כן, רק שהעול שלי קצת יותר כבד." – אמרה אודליה ונאנחה.

-         "שאלה לי אלייך" – אמר אביאל בשל סקרנותו – "ואם קשה לך לענות, את ממש לא חייבת." – הוסיף על מנת למנוע מבוכה מאודליה.

-         "מה השאלה?"

-         "המציאות הזאת, של היותך בת גיורת, הקשתה עלייך בשידוכים?"

-         אודליה השיבה: "אני בטוחה שהיו הרבה מקרים, שבחורים בכלל לא רצו להיענות בחיוב להצעה, בגלל הסיבה הזאת, אבל אין לי דרך לדעת. היה רק מקרה אחד שבו שידוך נפרם בגלל הסיבה הזאת. היה בחור אחד, בנצי, שהייתי איתו בקשר רציני."

-         "כמה זמן הקשר ארך?"

-         "חודש..." – השיבה אודליה, והמשיכה ואמרה: "והיו כבר דיבורים כבדים על תכנון העתיד, והוא סיפר על הקשר להורים שלו, והם שמעו שאני בת של גרת-צדק והתעצבנו. אחרי יומיים שלושה, שהם שגעו אותו, הוא החליט שמוטב שנפרד."

-         "זה בטח כאב מאוד." – אמר אביאל, ומייד נתרע מעצמו, בשל הכניסה לתחום הרגש.

-         "אביאל... זה עדיין כואב..." – השיבה אודליה, ואביאל הרגיש את הכאב בקולה.

-         "אני יכול לתאר לעצמי... אנחנו לא צריכים להמשיך לדוש בנושא, אם זה קשה לך מידי." – הצהיר אביאל, ונשא תפילה חרישית: "אבא, תעשה שאודליה תסכים להחליף נושא".

-         "אבי, המטרה היא שאתה תכיר אותי, ואני אכיר אותך, ונראה אם יש מקום להתקדמות. חלק מההיכרות זה לראות גם הצדדים הכאובים שבי. אז זה קשה לי, אבל בכל זאת אני רוצה לשתף אותך במה שאני מרגישה."

-         "אם כך" – הצהיר אביאל, מתוך רגש כללי של בלבול, וחוסר התמצאות במרחב הרגשי של בני-האדם, – "אשמח לשמוע את פרטי רגשותייך."

-         "ובכן, אדוני הפסיכולוג, קודם כל, אני מאוד אוהבת אותו." – לבו של אביאל פעם בחוזקה, אולם אודליה מייד המשיכה את הצהרתה, ואמרה: – "לא במובן של התאהבות, אלא במובן של רגשות עמוקים כלפיו." – לבו של אביאל נרגע, ואודליה המשיכה את דבורה: – "הוא האדם הכי יקר לי בעולם, ואין דבר שלא הייתי עושה עבורו. אני מתגעגעת אליו בטירוף, ואין יום שעובר שאני לא חושבת עליו. מהצד השני – אני כועסת עליו, אני מאוכזבת ממנו... ממש סלט בלב מכל הרגשות. והשורה התחתונה היא, שאני יודעת שהוא טיפש, כי הוא פספס אותי, ואין מצב שהוא ימצא מישהי שתעניק לו חום ואהבה כמו שאני הענקתי לו."

-         אביאל מאוד נהנה מניתוחה המפורט של אודליה את רגשותיה, והצהיר: "אני חייב לומר, שזה נשמע כאילו את מכירה טוב מאוד את עצמך, זה דבר נפלא."

-         "אבי... אני מסמיקה."

-         "אז שנעבור נושא?"

-         "לא צריך, אני מרגישה בנוח איתך. תשאל מה שאתה צריך לשאול."

-         "תני לי לחשוב רגע... אני לא בטוח שיש עוד משהו שאני צריך לדעת בנושא." – אמר אביאל, בתקווה שאודליה תסכים להחליף את הנושא.

-         "אז אני אשאל אותך שאלה: גם לך יש איזה פצע מדמם בדמות אקסית מיתולוגית, או שרק אני הדפוקה?"

-         אביאל נתרע מאוד מהשאלה, ואמר: "לא הייתי קורא לזה ´דפוקה´, זה לא באשמתך..."

-         "השופטים נותנים לך 10, על נסיון הסטת הדיון... וכעת תענה לשאלה..."

-         "אני צריך ללמוד לשקר..." – הצהיר אביאל מתוך חיוך.

-         "תלמד! אבל אל תפעיל את מה שלמדת עלי..."

-         "נחליף נושא?" – ביקש אביאל, בידיעה ברורה שאודליה לא תסכים לכך.

-         "רק לאחר מענה..."

-         אביאל נאנח אנחה חרישית, ואמר: "היה מקרה אחד, שלו יצויר שלא הייתי מברך בכל בוקר ´שלא עשני אישה´, מסתמא הייתי מגדיר את זה כמקרה שבו נשבר לי הלב."

-         "ומכיוון שאתה כן מברך את הברכה, איך היית מגדיר זאת?"

-         "הייתי מגדיר זאת... הייתי מגדיר זאת בתור מקרה... קודם כל – לא ´מקרה´, כי הכל בהשגחה פרטית, הייתי מגדיר זאת בתור המאורע שבו האב הרחמן, ביודעו מה טוב עבורי, בחר לגרום לי כאב רב בכך שבחורה שחשבתי שתהיה אשתי, תחליט שאמנם היה הוה אמינא שזה יקרה, אבל מסקנת הסוגיא שאין לזה מקום."

-         "ופרטי המקרה, בצורה כוללת ולא מחייבת, הינם..."

-         אביאל המתין לשנייה, על מנת לאזור אומץ, ואמר: "בחורה בשם הדס – שם שאני מאוד אוהב, כי זה היה השם של סבתא רבה שלי זכרונה לברכה – הדס, באה מעולם מאוד שונה מבחינה דתית. הסיבה שחשבו שנתאים, זה בגלל שיש לה אמונה פנימית שיוקדת עד לשמיים, וגמילות החסדים שלה היא לשם ולמופת."

-         "אבי... אני עוד אקנא..." – אמרה אודליה וצחקה.  

-         "תני לי לסיים את הסיפור, ואז תקנאי, טוב?"

-         "בסדר גמור."

-         "בכל אופן, לא שאלתי לגבי המלבוש שלה, אבל היא הבהירה לי מראש בפגישה הראשונה שלנו שהיא לבשה את החולצה הכי צנועה שלה, ובואי נגדיר זאת כך, החולצה היתה צנועה, אבל לא עם שרוולים עד לכף היד... בקיצור, הבנתי שנצטרך לעשות פשרות רציניות בנוגע לנושאים דתיים בכלל והמלבוש שלה בפרט. ואמנם למלבוש בסופו של דבר לא הגענו, אבל בנושאים דתיים היו פשרות רציניות."

-         "תן דוגמא."

-         "יש הרבה... אני הסכמתי שבזמנים שהאישה מותרת בנגיעה, אם היא ממש תרצה בכך, אסכים להחזיק לה יד ברחוב. היא הסכימה – למעשה התנדבה בלב שלם – ללבוש כיסוי ראש מלא. אני הסכמתי, שאם ממש יפריע לה הזקן שלי – בפרט בהתחשב בעובדה שאינני מקצץ את שערות זקני."

-         "רגע! אתה לא מספר את הזקן אף פעם?!"

-         "לא... לא שמת לב שהוא די מוזר?"

-         "האמת שלא כל כך... למה אתה לא מספר את הזקן?"

-         "עניין על פי הקבלה."

-         "נו טוב, תמשיך את הסיפור, דברת על הזקן."

-         "ובכן, הסכמתי, שאם הזקן ממש יפריע לה, אני אגלח אותו. ואין לך מושג איזו הקרבה זאת עבורי."

-         "נשמע כאילו התנהגתם בצורה בוגרת, והבנתם שהעיקר זה לא הזקן והטיכל..."

-         "שנינו, ברוך ד´, אנשים מאוד בוגרים."

-         אביאל המתין לשאלה הברורה מאליה, ואכן היא לא איחרה לבוא: "וכעת, לשאלת המחץ: למה נפרדתם?"