אביאל עלה במדרגות הפנימיה, ונכנס לחדרו. השעה היתה מאוחרת, אלישע ויוסף, הסבו לשולחן והתווכחו ביניהם:
- "לא שייך לומר שאתה ´חי´, זה פישוט הדברים – אתה צריך לומר: ´מקור החיים מתגלה דרכי´." – הכריז יוסף.
- "נו באמת, איזה דיבור מרכזניקי מטומטמם" – התריס אלישע כנגדו – "אתה חי, וזה שאתה חי זה אומר שמקור החיים מתגלה דרכך, אבל זה לא סותר את ההצהרה שאתה חי."
- "אביאל יכריע בינינו!"
אביאל התחיל להחליף את בגדיו לבגדי השינה, ותוך כדי כך הפטיר:
- "כרגע חזרתי מעוד ניסיון לחדול להיות ´חתן-בחור´, נראה לכם שיש לי כח לדיונים פילוסופיים מעמיקים בשעת לילה מאוחרת?!"
- "תגיד לי משהו אביאל, את ההסתכלות בפנויה, מתי אתה עושה, בראשית הפגישה, במהלכה, או בסופה?" – שאל יוסף.
- אביאל השיב – "מסקנת רוב הפוסקים, שראיה בעלמא לא חשיב הסתכלות, אם כן – כל האיסור קאי רק על הארכת ההסתכלות לראות ביופי האישה, וזה דבר, שממילא קשה לעשות בחושך. לו יצויר שיש פגישה באור יום, אז אני בתחילת הפגישה מאריך להתבונן ביופיה ונפטרתי."
- "אז לא שייך לשאול איזה איפור היא לבשה" – הפטיר אלישע בצחוק.
- "מרא דשמיא! אפילו אם שערה ארוך או קצר איני זוכר. מסתמא שראיתי, אבל לא נחקק הדבר במוחי" – הצהיר אביאל.
- "ויראת שמיים יש לעלמה?" – שאל יוסף.
- "היא מרכזניקית, ברוך ד´." – השיב אביאל.
- "כבר המצאת לה כינוי לחבר´ה?" – שאל אלישע.
וזאת יש לדעת – על מנת להימנע מחשש לשון הרע, היה ממציא אביאל כינויים שונים למשודכות השונות, כך תמר – שאביה היה יליד סקוטלנד – קיבלה את הכינוי "הסקוטית", רעות, שהיתה בוגרת החוג למוזיקולוגיה ב"מכללה ירושלים" – "המוזיקאית", וצביה, שאביה היה מאותם נדיבים ששמם מתנוסס על בניני הישיבות השונות – "בת הגביר".
- "עוד לא עבר מספיק זמן" – השיב אביאל – "בעצם... עורה מאוד לבן, לזה שמתי לב גם בחושך... אפשר לקרוא לה שלגיה."
- "שלגיה! שם נפלא!" – הצהיר אלישע בסיפוק רב – "אבל אל תקרא לה כך בפניה, היא עוד עלולה לחשוב שאתה חומרי..."
כל חברי החדר צחקו מהבדיחה, ולאחר שהצחוק נרגע, שאל יוסף:
- "אתה חושב שיש שייכות להתקדמות במהלך גאולתנו?"
- "היא מרכזניקית – זה האלף שבאלף, על כל השאר כבר אפשר לדון." – השיב אביאל.
- "העיקר שהיא לא פסגאית רחמנא ליצלן" – התריס אלישע – "כבוד קדושת אביך שליט"א עלול לחטוף התקף לב לא עלינו."
- "זה לא מצחיק..." – אמר יוסף – "אלה שעושים מחלוקת בכלל ישראל, איני בטוח שראויים לבוא בקהל. מסופר, על אחד מתלמידי החכמים שליט"א, שבקשו ממנו לסייע בשידוך לבחור פסגאי. הוא השיב בשלילה. תמה המבקש, ואמר: ´וכי בגלל שלומד במוסד ברחוב הפסגה פסול הוא לשידוך?!´ השיב המשיב: ´לא... אבל מה אשמה הבחורה שהיא צריכה להשתדך עמו."
- "סיפור משובח" – אמר אביאל בסיפוק.
- "סיפור מרכזניקי" – אמר אלישע בלגלוג.
- "יש דברים טובים גם במרכז" – אמר אביאל.
- "ודאי שיש" – אמר אלישע – "אבל לפעמים, בעיקרון של האיסור לעשות מחלוקת, נעשה שימוש פוליטי. לא שמענו ולא ראינו..."
- יוסף קטע את דברי אלישע, והצהיר: "לא ראינו אינה ראיה."
- ואביאל, אמר בתגובה: "לפי פסק המהרי"ק שמובא להלכה ברמ"א, במנהג – לא ראינו היא אכן ראיה. ואמנם מדברי המחבר בדחיית דברי האגור בענין שחיטת אישה, רואים דלא סבירא ליה כמהרי"ק, אבל ודאי שבני ישראל היוצאים ביד רמה, סבירא ליה דבמנהג הוי הגדר של ´לא ראינו´ ראיה, וייתכן שאלישע מדבר במנהג."
- "תודה רבה ליצנים, אפשר לחזור לעניינינו?" – שאל אלישע, ומייד המשיך דבריו – "כשפלגו את המפד"ל והקימו את תקומה, אמנם רוב המרכזניקים המשיכו לתמוך במפד"ל, אבל לא שמענו ולא ראינו שיצאו בגילויי דעת נגד עשיית המחלוקת. ואם תאמרו שעבור ארץ ישראל הותרה עשיית מחלוקת, מה תאמרו בפילוג האחרון של המפד"ל, שנועד כדי לסדר לאפי איתם משרה?"
- "אני מבקש, אם מזכירים את השם של האדם שעשה את הסכם התועבה עם שינוי, לפחות לקרוא לו בשמו: ´פה דובר נבלה איפוס איתמוס שם רשעים ירקב´. אבל לענינינו, אני מסכים איתך במאת האחוזים, נגד כל עשיית מחלוקת בכלל ישראל, יש לצאת בכל התוקף, וגם כנגד כל ביזוי תלמידי חכמים, ובמעשה של הפסגאים, שנעשו שני הדברים – על אחת כמה וכמה." – השיב אביאל.
- "בסדר, בסדר, נכנעתי. ארור יהיה אפוס איתמוס, ארורים יהיו כל הפסגאים, ארור הנושא בנותיהם, ארור העושה עמם מלאכה, וארורים כל המתחברים עם הרשעים" – הצהיר אלישע בלגלוג.
- "לאט לך, אין איסור להתחתן עם בנות למשפחות פיסגאיות..." – אמר יוסף.
- ואביאל החזיק אחריו, ואמר: "גם אם היה, יכול להיות שזה היה נכנס תחת הגדר של ´גזירה שאין הצבור יכולין לעמוד בה´."
- "אוי" – נאנח יוסף – "מה יהיה על כלל ישראל?"
- " ´כי לא יטוש ד´ עמו ונחלתו לא יעזוב´. הרבונו של עולם לא שכח אותנו." – הצהיר אביאל, ומייד הוסיף – "יש סיפור נפלא על ר´ משה פיינשטין זצ"ל – שאגב, שמעתי מפי מרן ראש הישיבה שליט"א, שאמר שנפגש עמו פעם אחת, וכלשון קדשו: ´ראו על הפנים שלו שהוא צדיק תמים´ – ולענינינו: מסופר שבא אליו בחור מבוגר, שהיה שרוי במרה שחורה, הביט בו ר´ משה ואמר: ´אתה חושב שהקדוש ברוך הוא שכח אותך?!´ – עד כאן מעשה נורא."
- " ´אדיר איום ונורא, בצר לי לך אקרא!´ ומסיים הפייט החרוז: ´ד´ לי לא אירא´." – הצהיר יוסף.
- ואלישע הגיב: " ´אך לא אמרה פי הגורל, גורל רודה,´ הצהירה המשוררת ששרה שירי ערגה לאותו האיש יימח שמו וזכרו, וסיימה דבריה: ´אלך בגיל לקראת הכל, על כל אודה!´
כל חברי החדר צחקו בקול רם, אביאל כבר סיים להחליף בגדיו, והוחלט על כיבוי אורות.
תגובות