שנתו של אביאל ערבה עליו, ותפילתו בבוקר נאמרה בכוונה מרובה. ארוחת הבוקר (לו יצויר שארבע פרוסות לחם נחשבות ארוחת בוקר) עברה במהירות, ואביאל נתפנה לסדר הבוקר. אולם דבר לא צפוי קרה, החברותא שלו ניגש אליו והודיע לו כי הוא חש ברע, ולכן הם לא יוכלו ללמוד. אביאל נשאר לבדו עם מחשבותיו.

 

 

 

בית המדרש הומה אדם, אך מחשבתו של אביאל אינה עמם. הם בלימודם והוא מהרהר אחר מאורעות אמש. זה זמן רב שלא צלחה דרכו בפגישותיו הראשונות עם משודכות, היו פעמים שהוא המשיך לפגישות שניות, אולם היה זה מתוך מחשבה שלא יפסיד דבר בכך, ולא מתוך מחשבה שהוא מעוניין בדבר.

 

לא כן הפעם, כשהוא חשב על אודליה, על השנינות שלה, על העוצמה הרוחנית שהיא מקרינה ועל גמילות החסד שלה – הוא ידע שהוא מעוניין להמשיך בקשר. היו פעמים מועטות שהוא חש כך בעבר, וברוב המקרים השידוך הסתיים בשברון לב. הדבר הרתיע אותו. "האם גם הפעם הכאב יפלח את לבי?" – הוא הרהר לעצמו.

 

בנוסף, הוא החל לחוש חרדה לקראת שיחת הטלפון היעודה. הוא חשש מאותו נאום מפורסם שנשים נוהגות לומר: "יש בך כל כך הרבה דברים שאני מחפשת, אבל גם דברים שאני חושבת שהם לא מתאימים לי, אז בצער רב אני חושבת שכדאי שלא נמשיך בזה". אביאל הרהר לעצמו: "גברים פשוט חותכים: ´אני לא חושב שכדאי שנמשיך בזה´, נשים מתחילות עם סיבוכים במהלך גאולתנו: ´יש בך כל כך הרבה דברים שאני מחפשת´ – למאי נפקא מינא?! אם זה לא זה, אז לא! למה לסבך?!"

 

מפליא ככל שזה ישמע, גם עצם ההנאה של הפגישה גרמה לו ללחץ נפשי. "אם היא תגיד לא" – הרהר אביאל לעצמו – "יכאב לי. גם ככה אני מרגיש כמו כשלון. אני לא מצליח להתחתן, לא מצליח להתעלות בעבודת ד´, לא מצליח להיות האדם שאני יודע שאני מסוגל להיות. מה יהיה איתי אם עוד אחת תכאיב לי?" דמעה זלגה מעינו של אביאל. אביאל לא היה מורגל בכך.

 

בתפילת העמידה הבכי היה מרובה – אם לפני תפילתו, כאשר הרהר בלבו על שפלותו ועל עומדו לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אם בברכת הגאולה ובברכת בנין ירושלים, ואם בברכת העבודה. לא היתה תפילה אחת – כולל שבתות וימים טובים – שבאמירת "והשב העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל", – בחושבו על כך שבית המקדש חרב, ושעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים ששיאה בהקטרת הקטורת בקודש הקודשים, ושאר מעשה הקרבנות של כל יום ויום, בטלים, – היה מצליח למנוע עצמו מבכי.

 

לא כן בחיי היום יום. באחת משיחותיו עם אמו, היא אמרה לו: "אותך חנכתי טוב – אתה בטח לא מתבייש לבכות", ואביאל השיב: "ודאי שכן!" ולתמיהת אמו השיב: "את חנכת אותי שזו לא בושה לבכות, אולם שאר העולם חינך אותי אחרת."

 

ועתה, כשדמעה זלגה מעינו של אביאל, הוא מיהר למחות אותה בשרוולו, ועל מנת להוציא עצמו מסבך המחשבות, שינן לעצמו מספר פעמים ברצף, בניגון שחיבר, את אותה אימרה פלאית שטבע בעל ה"אש קודש" הי"ד, לאומרה כנגד היצר הרע המרפה מלימוד התורה: "געוואלד! וואס וועט פון מיר זיין מיט מיין געמיין פוילקייט, בין איך דאך מיך מאבד פון ביידע וועלטן, און חס ושלום מכעיס דעם אויבערשטן."

 

 

 

הפעולה צלחה, ושאר הסדר עבר עליו בלימוד פורה. אך, כפי הידוע לכל, גם סדר הבוקר מסתיים בעתו ובזמנו, ובסדר "שמירת הלשון" המשימה היתה קשה בהרבה...

 

אביאל הרהר בלבו: "מה יקרה אם היא תרצה לנהל איתי ´שיחה על הקשר´ – אני שונא את הדברים האלה." אביאל נזכר במאורע כואב שהיה קשור בנושא. אחת ממשודוכתיו, היתה נערה צעירה, בת 19. וכפי ערך שנותיה, כך בגרותה הנפשית. לאחר פגישתם הראשונה, לא חפץ אביאל להמשיך הלאה, אולם אלישע ויוסף שכנעו אותו להמשיך, או כפי שיוסף התבטא: "אמנם היא עוד לא נגמלה מחיתולים, אבל גם זה יבוא מתישהו". שיחת הטלפון זרמה, ולאחר שעה וחצי, כשהנערה הביעה את רצונה לשוחח על הקשר – אביאל לא חשש. הוא השיב בצורה מתחמקת – מתוך אי-רצון לשקר – כאשר השורה התחתונה היתה, שהוא מצידו מעוניין להמשיך בקשר; מה רבה היתה הפתעתו, כשהנערה התחילה לדבר על לבטיה, ולאחר מחצית השעה של משפטים ארוכים שנאמרו על ידיה, היא הבהירה שהמשך הקשר איננו רצוי בעיניה.

 

כעת הרהר אביאל: "מה יהיה אם גם אודליה תהיה כזאת? היא אמנם לא נראית כמו ילדה קטנה, אבל מי יודע מה מסתתר מתחת לכל השכבות שבהם אנו עוטפים את עצמנו, כדי שהעולם החיצוני לא יוכל להישיר מבטו אלינו?"

 

המחשבה הזאת הפחידה את אביאל, והוא נשא כלפי למעלה, והרהר בתפילה כלפי שוכן מרומים: "אבא יקר, אני לא יודע אם אודליה היא הבאשערט אם לאו, אבל אבא יקר, יש לי בקשה – אם היא אינה זיווגי, תעשה שהיא לא תכאיב לי בפרידה ושאני לא אכאיב לה."

 

מתוך הרהור זה, התחיל אביאל ללמוד הלכות רכילות, ולאחר לימודו התפלל תפילת מנחה, ואכל ארוחת צהריים.

 

 

 

בסיימו את סעודתו, החליט אביאל להתעמק בפירושי הרקח על הסידור. הוא ידע שהמחשבות לא יצליחו להסית אותו לעזוב תלמודו, בהתעסקו בדבר שמשך את לבו.

 

הלימוד עבר ביעף, ונמשך גם בסדר הצהריים – אותו למד אביאל לבדו – כאשר הוא התעמק בדברי ה"שערי יושר" לגבי בן פקועה, שהיתר אכילתו ללא שחיטה, נובע הן מסברת ההיתר, שמכיוון ש"עובר ירך אמו הוא" פשיטא שניתר הוולד בשחיטת אמו, והן מגזירת הכתוב, ושני הדברים נצרכים, מכיוון שיש מקרים שבהם הסברא איננה מועילה, ויש מקרים שבהם גזירת הכתוב איננה מועילה.

 

מתוך עיונו בזה, שטה מחשבתו להבדל בין אסמכתא לגזירת הכתוב, בשננו את שיטת הריטב"א, ומכאן לדברי ה"פאת השולחן" בשם הגר"א על "חסורי מחסרא", ושוב חזר וחשב על שיטת הריטב"א ומתוכה על פסיקת ההלכה הידועה שכבוד הבריות דוחה מצוות לא תעשה מדרבנן. אביאל התכוון להמשיך הלאה ולהעמיק במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בעניין מקור החיוב של מצוות דרבנן, אולם הסתכלות חטופה הבהירה לו, שנשארו לו עוד 20 דקות עד תפילת ערבית, ואביאל החליט שהוא רוצה להתכונן לתפילה.

 

 

 

אביאל פתח את הספר "יסוד ושורש העבודה" והחל ללמוד בהתלהבות, על הפחד והרתת שראוים לאחוז באדם בטרם יוציא מפיו שם הוי"ה, ומתוך התבוננות זו, נפנה לתפילתו.