[ליצירה]
המקור
ב"ה
המקור לכונה ליתקון הפרטי ביקבה"ו הוא בעולת ראיה ח"א עמ' יג'.
[והיסוד שבכל דבר ישנו מבט כללי ומבט פרטי מצוי בעין איה מהדורא בתרא בפיסקא הראשונה (עין איה ברכות ח"א עמ' 173)]
[ליצירה]
מענה לתגובות
ב"ה
כמענה לתגובות הנלבבות:
מיכל -
מנהג אשכנז הקדום היה שמסדר הקידושין מקריא לפני החתן את מילות "הרי את" וכו' (שלא לבייש מי שאינו יודע לקרוא), במילה "לי" חששו שמסדר הקידושין יקריא אותה כמות שהיא ומישהו עלול לחשוב שהוא זה שמקדש את הכלה, ולכן תיקנו שבמקום לומר "לי", ושהחתן יחזור אחריו, הוא אומר לחתן "זאגט 'לי' " - כלומר "אמור את המילה 'לי' ", והחתן כמענה אומר: "לי".
לוגן -
כדרכו של סיפור, הוא מתגולל הלאה. כך זה בחיים האמיתיים, השיחות היום יומיות לגבי הצעות שידוכים וכדומה, לא אורכות יותר מדקות ספורות, וכך השתדלתי לעשות בסיפור.
אם תקרא סיפורים נוספים בסדרה - תראה שבכל אחד אנ משתדל להתאים את העלילה למציאות.
[ליצירה]
ב"ה
עידו היקר,
ודאי שהיו.
לדוגמא:
המנהג המקורי היה שאמרו קדיש תתקבל לאחר כל מערכת תפילה שניתנת להיעשות בצורה נפרדת מחברתה - ללא קשר אם תפילת שמו"ע נאמרת בה, וממילא אמרו קדיש תתקבל לאחר הסליחות, וגם לאחר קריאת מגילה בליל פורים, כאשר בת"ב היה מנהג מיוחד שבשל העובדה שקוראים את מגילת איכה שבה נאמר "שתם תפילתי", לכן לאחר מגילת איכה לא אומרים קדיש תתקבל וכן בבוקר לאחר תפילת שחרית הקדיש אינו נאמר.
בעל הלבוש, סבר שקדיש תתקבל קשור אך ורק לתפילת שמו"ע, בביאור המנהג שאומרים אותו לאחר הסליחות הוא נדחק, ובענין המנהג בליל פורים, הוא אמר שהמנהג הוא מנהג טעות והוא ביטל אותו, ועל פיו נוהגים רוב האשכנזים בימינו.
דבר משעשע הוא, שהרבה מהאחרונים, שלא ידעו שמקור ביטול המנהג הוא בלבוש, תמהו על מה שנזכר בראשונים שלא אמרו קדיש תתקבל בליל ת"ב, לאחר קריאת מגילת איכה; שהרי אם הדבר קשור לשמו"ע למה אמורים לומר אותה?
[ליצירה]
ב"ה
קופץ היקר,
לשאלתך -
חיי מוהר"ן עם ההשמטות עמ' קסא':
"ודע, שיש בידינו כתיבת יד רבנו ז"ל, שכתב בעצמו, וזה לשונו:
דעו אחי ורעי, אגלה לכם סוד, ותצניעו את הסוד הזה להיות כמוס ביניכם, כדי שלא להרבות מחלוקת בישראל. דעו, שהזיידע מעיר שפאלע – שהוא יודא ליב בן ברוך המפורסם – תדעו, שאני בקדושה והוא כנגדי בטומאה, ואני הזקן האמיתי שבקדושה, זקן זה קנה חכמה, דברים של עתיק יומין, והוא זקן שבטומאה, ועל זה נקרא זיידע, שהוא הזקן שבסטרא אחרא, היינו אבי אבות הטומאה. ובשביל זה עסק כל ימיו בצדקה, כדי לבטל כח הצדקה של ישראל עם קדוש שנותנים כדי להכניע כח של אבי אבות הטומאה, שהוא טומאת מת, בחינת צדקה תציל ממות, והוא השתדל בצדקה כדי להתגבר בכחו ח"ו על צדקות ישראל עם קדוש.
עכ"ל."