[ליצירה]
ב"ה
מעין היקרה –
אחד הדברים הכי קשים לסופר, הוא לנטוש את העצמיות, ולנסות לתת לדמויות חיים משלהם, ולשים בפיהם את המילים המתאימות לדמות ולמצב שנוצר.
הבה נתבונן בדמות של אודליה, ובמפגש שלה עם שגית:
אודליה היא בחורה, שהבעיה הכי קשה שלה, היא חוסר המחשבה שלה לפני שהמילים נפלטות מפיה. היא נפתחת יותר מידי מהר בפני בחורים, היא נותנת להם הרגשה לא נוחה ב"אינטימיות" שהיא יוצרת ביניהם, והיא אומרת כל אשר עולה על לבה, ללא תשומת-לב.
אודליה נפגשת לארוחת צהריים עם חברה, שהיא חברה קרובה, אבל לא אחת שמדברים איתה בכל יום. אודליה הריחה שיש צרות בקשר הזוגי בין משה לשגית, אולם לא ידעה בדיוק במה דברים אמורים.
שגית מפתיעה את אודליה, ומספרת לה שיש חוסר-אמון כל כך גדול בינה לבין בעלה, שהיא אפילו לא מספרת לו שהיא נוטלת גלולות למניעת הריון.
אודליה המומה, ובתור אחת שלא חושבת על מה שיוצא מפיה – היא פולטת: "את חושבת על הליכה לרבנות?" לא בתור קביעה, שראוי להיעשות כן, אלא בתור שאלה.
שגית משיבה בשלילה גמורה, בגלל שהיא לא רוצה לשאת עליה את התווית של גירושין, או כלשונה: "אני לא אהיה אחת מהגרושות האלה."
אודליה מבינה, שאין כאן אמירה חיובית "אני רוצה להשאר בנישואין", אלא אמירה שלילית: "אני לא רוצה להיות גרושה". ומכיוון שכך – אודליה מחרפיה את הטון, ואומרת: "אני ממש לא מבינה אותך. הנישואים שלך לא טובים. נקודה. את רוצה להשאר בהם?!"
אם אני הייתי המדבר במקום אודליה, ודאי שלא הייתי מייעץ בתור קביעה, לפנות להליך של גירושין, אולם הדמות של אודליה, במצב שנוצר, חושבת כך.
האם אשים מחשבה אחרת בפה של אחת הדמויות האחרות, בתור נגדיות למחשבה זו? עוד לא החלטתי.
האם אכתוב במפורש את היסוד הסאטירי בעצם הענין של הגלולות – שאמנם בגזרה החרד"לית מתייחסים לדבר בתור ייהרג ואל יעבור (עד כדי כך שספרה לי פעם משודכת, שבאולפנה שבה היא למדה, המורה העבירה בכיתה י' (!!!) לנערות שיעור על האיסור המוחלט להשתמש בגלולות למניעת הריון), אבל מרן רה"י שליט"א מתיר במקרים של עייפות האישה בגלל ילדים מרובים בזמן קצר – את השימוש. ואם שגית היתה מספרת לבעלה את האמת, הוא היה מקבל עבורה היתר? עוד לא החלטתי.
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת):
א. סילוק דיוצר:
בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר).
ב. סילוק דקדושתא:
אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק.
ג. סילוק דקדושתא קטנה:
בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך".
בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים.
ד. סילוק דקינות:
בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה.
אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק")
כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי:
בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים:
פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה.
כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק".
[ליצירה]
מענה לתגובות
ב"ה
מיכל -
כשכתבתי את היצירות, זה לא היה בכוונה שהן תשלמנה אחת את רעותה - זה הגיג פרי מוחו של קופץ, בראותם אותן.
לוגן -
"עולם שפל" כוונתו שעולמנו הגשמי הוא שפל לעומת העולמות העליוניים הרוחניים.
quetiapine dosage for sleep asser.nl quetiapine overdose amount
[ליצירה]
ב"ה
אסף -
לא התעייפתי.
אני מדלג על פרטים במהלך חייהם שלא מקדמים את הסיפור. (כמו שב"ההצעה - הצד שלה" לדוג', דילגתי על מה בדיוק הר"מ אמר לדניאל - ורק אמרתי זאת בקווים כלליים.)
מה קרה עם נפתלי - רלוונטי, לקבל את ההשקפה של אביאל על הגוש - מה קרה עם אודליה בבית הכנסת - לא רלוונטי.
[ליצירה]
ב"ה
רדף -
לענ"ד ניתן להסביר את הסיפור על מרן הרצי"ה זצ"ל בשני דרכים:
א. הרב הקפיד על זה שבחורים מהישיבה לא יתחתנו עם הפסולות לכהונה, מכיוון שהוא באמת חש שהם כמו תלמידיו. הבחור שעבר על הציווי - נענש.
ב. הרב ראה ברוה"ק, שהזיווג של הבחור לא יעלה יפה, ולכן ניסה למנוע זאת. הבחור שלא הקשיב - קיבל את התוצאה הצפויה.
[ליצירה]
ב"ה
תימני וידידה היקרים,
ברצוני להבהיר מספר דברים:
א. חלק חשוב מהקשר בין אבי ואודוש, וההומור הנובע ממנו, קשור בעובדה שהקשר הרגשי ביניהם מתפתח בצורה מאוד חזקה. לית מאן דפליג, שאחרי שמכירים פחות משבועיים אנשים הנמצאים בקשר מצוי אינם אומרים דברי חיבה כה מופלגים אחד כלפי השני - אולם הקשר ביניהם מתפתח מבחינה רגשית בצורה מהירה למרות שמבחינה שכלית הדברים עדיין לא נחקרו עדיין (מה שקורה פעמים רבות לצערי הרב).
ב. אחת מנטיותיה של אודוש היא לאתגר את אבי המרכזניק לצאת מהקופסא שלו ולעשות דברים שהוא לא מורגל בהם (כגון להזמין אותו לארוחה אצלה בבית, ולפקוד עליו בטבעיות לשטוף את הכלים וכו' וכו'). מעולם לא טענתי שזה שפוי שבחורה תכין ארוחה לבחור בתור הפגישה השלישית, או שזה מקדם קשר בריא, או שהייתי נענה בחיוב להזמנה כזאת. זו הסיטואציה ההומוריסטית שיצרתי, שכמדומני שיכולה לקרות (למרות שמעולם לא קרתה לי), ואינני טוען שהיא בריאה.
ג. דבר פשוט הוא שמילות חיבה מוטב להן להישמר לשלבים יותר מתקדמים, אבל זה לא תמיד עובד כך. אני לדוגמא הייתי מאוד מאוד שמח לפתח רגשות אך ורק כלפי בחורה אחת שהיא תהיה אשתי, ושקודם תהיה החלטה שכלית ברורה, ואירוסין, ורק לאחר האירוסין ייתפתחו אצלי רגשות כלפיה. מובן מאליו שהדבר לא קרה, ובעוד שברוך ד' מעולם לא התאהבתי, לצערי הרב התפתחו אצלי רגשות כלפי משודכות שונות במהלך השנים, והיו שלבים שבהם נאמרו מילות חיבה (מכיוון שאני בחור קצת יותר מופנם לרוב הם באו קודם מצידה של הבחורה). המחשבה כאילו העולם עובד על פי תבניות, היא לעניות דעתי מחשבה מוטעית, מכיוון ששום קשר איננו דומה למשנהו, והרגשות נוטים להתפתח ללא קשר לבחינה השכלית של הקשר.
ד. לשבת קרוב לבחורה על ספסל, לעניות דעתי הוא דבר טוב בקשר שמתקדם בצורה בריאה. אינני יודע מה לא צנוע בזה.
[ליצירה]
ב"ה
ידידה היקרה,
א. לגבי אביאל - לי הדל, הזדמן מספר פעמים במציאות שבה היו רגשות וכו', לומר דברים מעין אלה למשודכות. ולמעשה המציאות המתוארת בפרק הקודם של:
"איזה משפט חמוד היא אמרה עכשיו, היא כל כך חמודה." – חשב אביאל לעצמו, ומבלי-משים פלט: "אוף, עבר לי משהו בראש, אבל אני לא יכול לומר לך אותו."
- "דבר טוב?"
- "כן..." – השיב אביאל מתוך מבוכה.
- "אז תאמר אותו."
- "את בטוחה?"
- "כן."
- אביאל נלחץ קלות, ואמר מתוך מבוכה גדולה: "אודליה... המחשבה שעלתה במוחי היא... שאת ממש ממש חמודה."
היא מציאות שאירעה הלכה למעשה לפני מס' חודשים ביני לבין משודכת (לא! אני לא אביאל! אבל לפעמים אני מכניס דברים מסוימים מהעבר שלי לסדרה... ולמעשה, כשאני מהרהר בזה כעת-גם כל התיאורים בפרק הזה (מלבד כל המעשה עם "יקירתי" שהוא פרי דמיוני הקודח - אני לא נוהג לתת דרור ללשוני במילים מעין אלה, ומלבד השאלה בסף הפרק, שיועדה על מנת ליצור רמה מסוימת של מתח), הם דברים שאירעו לי במציאות.(בסיפור על המשודכת לשעבר של אביאל שהוא לא זיהה אותה, שונו פרטים מהותיים, על מנת שלא יהיה מצב שהיא תזוהה.)
ב. לגבי אודליה - אודליה היא מסוג האנשים שאינם מפנימים את הכלל "לא כל מה שחושבים צריך לומר" וממילא היא אומרת דברים מרובים שאינם במקום. ואצלי - כשמגיעים למצב שיושבים אחד ליד השני על הספסל, אני בד"כ זה שמעיר על זה מתוך סיפוק. (אגב - מדוע הענין מעורר בך חוסר נוחות? האם כדאי שאחדול ממנהגי?)