[ליצירה]
ב"ה
זה עתה שוחחתי עם מישהו בטל' על הנושא של הסילוקים, והוא הזכיר לי שיש גם את "הסילוק דזולת" שחיבר רבי שלמה הבבלי "על הרי בשמים סוב ודמה לך דודי", שבכתבי יד איננו מוגדר כ"סילוק", אולם פליישר בספרו על היוצרות מגדיר אותו כך, בגלל שהוא מסמן סוף הרחבה פיוטית.
(הערה חשובה - לא עיינתי בגוף הספר, אלא אני מסתמך על דברי הידיד.)
[ליצירה]
תשובות למגיבים
ב"ה
לאביטל -
תודה על ההערה, באמת טעיתי, התיקון שלך איננו כ"כ מתאים למילים מכיון שהמושג "תבונה" ענינו להתבונן דבר מתוך דבר, ובענין ברכת הדעת הכונה להתבונן בדבר שנכשלת בו לראות מה אתה יכול להפיק ממנו - אבל לעת עתה תיקנתי כדברייך, ובלנ"ד בהזדמנות אשב לכתוב בית חדש.
לדעה -
מכיון שבברכת "קדושת השם" עסקינן, לכן הכנסתי את העבודה שאנחנו נהרגים על קדושתו וכו'.
לעידו -
א. מכיון שבברת "אבות" עסקינן, וכידוע נמצא שם המשפט הבעייתי מבחינה פירושו: "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" - ולא מובן אם הגאולה באה בגלל חסדי אבות (כפי שיוצא מהרישא של המשפט) או שהיא באה למען שמו (כפי שיוצא מהסיפא של המשפט) ומבאר הטור, שכונת המשפט "וזוכר חסדי אבות" ומביא בזכותם את הגאולה, ואם ח"ו תמה זכות אבות אזי הוא "מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", לכן נקטתי גם אני בבית של ברכת אבות באותה צורה - " כהגינך צור-חוצב בעדנו היום" - "כהגינך צור-חוצב" כמו שהגנת על אברהם אבינו כן תגן "בעדנו היום".
ב. "למהר קץ שבעה" - הכונה לשבעת השעבודים שלפני הגאולה (האחרונה היא ישמעאל) שנזכרים במדרש הגדול לפרשת בהר.
רדף -
א. למען האמת לא קראתי בספרה של שלומית אליצור. הנוסח הארץ ישראלי, והנוסח הקבוע שנאמר גם בזמן אמירת פיוטים ניסחתי ע"פ מה שראיתי בספרים שונים שמביאים ציטטות מהגניזה.
ב. התואר "גאולה" הוא על עצם מהות הקורבה שחיברתי שהינה בקשה לגאולה, ולא באה בתור תואר לפיוט עצמו, שהינו כאמור קרובה.
ייתכן שעל מנת למנוע בלבול היה מוטב אילו הייתי קורא לה "קרובת תחנונים לגאולה".
ג. אמנם נכון שהזכרת האור הינה דבר שבאה בתחילת מערכת יוצר, אבל מכיון שרציתי לדבר על הגאולה ולרמוז ל"כך היא גאולתן של ישראל קימעא קימעא" וכו', ובהשמך הקרובה לדבר על יום המשפט העתיד ("וזרחה לכם יראי שמי" וכו') לכן דברתי על האור.
תודה רבה לכל המגיבים.
[ליצירה]
ב"ה
ידידה היקרה,
א. לגבי אביאל - לי הדל, הזדמן מספר פעמים במציאות שבה היו רגשות וכו', לומר דברים מעין אלה למשודכות. ולמעשה המציאות המתוארת בפרק הקודם של:
"איזה משפט חמוד היא אמרה עכשיו, היא כל כך חמודה." – חשב אביאל לעצמו, ומבלי-משים פלט: "אוף, עבר לי משהו בראש, אבל אני לא יכול לומר לך אותו."
- "דבר טוב?"
- "כן..." – השיב אביאל מתוך מבוכה.
- "אז תאמר אותו."
- "את בטוחה?"
- "כן."
- אביאל נלחץ קלות, ואמר מתוך מבוכה גדולה: "אודליה... המחשבה שעלתה במוחי היא... שאת ממש ממש חמודה."
היא מציאות שאירעה הלכה למעשה לפני מס' חודשים ביני לבין משודכת (לא! אני לא אביאל! אבל לפעמים אני מכניס דברים מסוימים מהעבר שלי לסדרה... ולמעשה, כשאני מהרהר בזה כעת-גם כל התיאורים בפרק הזה (מלבד כל המעשה עם "יקירתי" שהוא פרי דמיוני הקודח - אני לא נוהג לתת דרור ללשוני במילים מעין אלה, ומלבד השאלה בסף הפרק, שיועדה על מנת ליצור רמה מסוימת של מתח), הם דברים שאירעו לי במציאות.(בסיפור על המשודכת לשעבר של אביאל שהוא לא זיהה אותה, שונו פרטים מהותיים, על מנת שלא יהיה מצב שהיא תזוהה.)
ב. לגבי אודליה - אודליה היא מסוג האנשים שאינם מפנימים את הכלל "לא כל מה שחושבים צריך לומר" וממילא היא אומרת דברים מרובים שאינם במקום. ואצלי - כשמגיעים למצב שיושבים אחד ליד השני על הספסל, אני בד"כ זה שמעיר על זה מתוך סיפוק. (אגב - מדוע הענין מעורר בך חוסר נוחות? האם כדאי שאחדול ממנהגי?)
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
אני תמיד שמח לענות להערותיך, ולדון עמך בנושאים שאתה מעלה, אולם לצערי הרב מחמת סתימת לשונך לא זכיתי להבין למה אתה בדיוק מכווין. האם תוכל להרחיב מעט את הערתך?
[ליצירה]
ב"ה
ידידה היקרה,
קראתי בעיון את דברייך, ורציתי לנקוט בשולי גלימתך ולהעיר מספר הערות:
א. אני מפרסם תחת שמי האמיתי, כי אינני מתבייש במי שאני.
ב. השיחות שמפורסמות הן שיחות ישירות עם ד', שהיתה תקופה בת שנתיים שבה רשמתי את חלקן במחשב במקביל לדיבור עמו.
ג. כפי שנזכר ביצירה הנ"ל, אינני רוצה לכעוס על ד', וכפי שראית - גם כשאני כועס עליו, הכעס מתהפך במהרה לדברי ריצוי; אולם אני חושב שיש מקום גם לתחושה הראשונית של כעס. אסור לי להתעלם מהרגשות שלי, רק בגלל שאינני חש בנוח לדבר אל ד' כך. יחסו של ד' אלינו, הוא אמנם מצד אחד יחס מלך לעבדיו אבל מהצד השני יחס אב אל בניו; ולכן השיקולים הם לא תמיד של "מה ראוי", אלא גם של "מה אתה חש". ועייני במסכת ברכות דף לא' ע"ב, שגם חנה ואליהו הטיחו דברים כלפי מעלה.
[ליצירה]
הסבר למשפט
ב"ה
"הנהגת המשפט" - הסבר הרמח"ל לפרצוף "זעיר אנפין",
"גילוי בפועל" - הסבר הרמח"ל לפרצוף "נוקביה",
וזו היתה הכונה בכותבי "כדי שהנהגת המשפט תתגלה בפועל",
ומכיון שכך לא שייך להחליף זאת במשפט שהוצע.
[ליצירה]
ב"ה
קופץ -
אכן היה שם ציטוט מפי רחל, הכינוי שהיא נתכנתה שם - בפי אלישע - היה: "המשוררת ששרה שירי ערגה לאותו האיש ימח שמו וזכרו", וכוונת הדברים לסיפור המפורסם על מרן הרצי"ה זצ"ל, שפעם ראה בחורים בישיבה קוראים בשירה של רחל. הוא שאל אותם מה זה? והם הסבירו לו. בתגובה הוא ביקש לשאול עותק של השירים, מפני ש"אם הבחורים מתעניינים בזה גם אני מתעניין". כשהשיב את העותק, הביע את מורת-רוחו, מאחד השירים, שבו מובעים דברים חיוביים על אותו האיש ימח שמו וזכרו.