בהגיעו לישיבה, מיהר אביאל לספריה, שם ישב בחדר השיעורים הראשון ולמד בביאורו של הרקח על הסידור. כעבור כמחצית השעה הוא שוחח בקצרה בטלפון עם אודליה. מייד לאחר סיום השיחה נכנס יאיר לחדר, ומכיוון שלא היה איש שם, פתח בשיחה עמו.

-         "רצוא ושוב... אביאל... בעצם, אני לא יודע איך אתה רוצה שיקראו לך, ואני מפחד... בעצם מפחד זו לא ההגדרה הנכונה. אני ירא מ'כל המכנה שם לחברו', אז איך אני אמור לקרוא לך, רצוא ושוב או אביאל?"

-         "ליתא נפקא בהדא מימרא." – השיב אביאל.

-         "טוב, אז אקרא לך כפי המנהג המקובל, על שם מלאכי עליון."

-         "ניחא. מה בפיך?"

-         "רציתי לשאול, אם זה לא חצוף מידי, איך מתקדם עם העלמה."

-         אביאל הרהר בלבו: "מחדא גיסא אודליה צדיקה, וזה העיקר. היא גם חמודה ומתוקה וכשאני לא איתה אני מתגעגע אליה. אבל מאידך, היא דוחפת אותי לקצה גבול היכולת, היא מעמידה אותי במצבים שלא נוחים לי, היא יותר מידי 'אודליה' עבורי. לעניין הלכה למעשה צריך עיון גדול." מתוך שרעפי מחשבתו השיב לשאלתו של יאיר: "כמו בכל מציאות של שידוך, ישנם צדדים לכאן ולכאן, וקשה להשיג הכרעה ברורה."

-         "נו טוב, רק שההכרעה לא תהיה 'כָּל דְּאָלִים גָּבַר'." הגיב יאיר וחייך חיוך רחב.

-         "לא נראה לי... בדיוק היום נפגשנו, ולא ראיתי סימני אלימות מצידה." השיב אביאל לעומתו.

-         "אני יכול לשאול מה היה בפגישה, או שזו חטטנות יתירה?"

-         "למה זה 'או זה או זה', אתה גם יכול לשאול וזו גם חטטנות..." – אמר אביאל, ומייד הבהיר דבריו – "נו באמת, ודאי שאתה יכול לשאול, יש מקום להסתפק בזה?!"

-         "אז ראה הדבר כאילו שאלתיו..."

-         אביאל ניסה להיזכר מה אירע בפגישה, אך העלה חרס בידו. הוא לא הקדיש תשומת-לב יתירה לפגישה ולא הצליח להיזכר במה שאירע בה. לאחר כמחצית-הדקה חשב אביאל על פיתרון. "דברתי על החסידים השוטים של אותו אחד מרחוב העילוי, אמר, בעודו חושב: "מותר לשנות מפני דרכי השלום".

-         עיניו של יאיר אורו. "ספרת לה את הסיפור על ר' אברום והרב מגנס, להראות כמה אנחנו נגד מחלוקת?"

-         "תזכיר לי את הסיפור".

-         "ר' אברום הרי מחמיר ולא סומך על העירוב, אז פעם הרב מגנס שאל אותו למה לא עושים עירוב חצרות בשביל הבניין של הרב, אז הרב אמר לו: 'איזה מין מרכזניק אתה? בשביל חומרא מותר לפרוש מהציבור?!' הרב מגנס לא הבין, והרב פירט שמותר לאדם להחמיר על עצמו ולא לטלטל גם במקום שיש עירוב, אבל אם הוא יעשה עירוב חצרות לעצמו, אנשים יבינו שהוא לא סומך על העירוב, וזו עשיית מחלוקת."

-         "סיפור טוב, לא הכרתי אותו, אולי אספר לה אותו בהזדמנות".

-         "לפחות ספרת לה על האיסור ללמוד במוסד ברחוב הפסגה? על זה שהרמב"ם, הטור, המהר"יק, השארית יוסף והב"ח פוסקים להלכה שאסור לאדם לייסד ישיבה בחיי רבו שלא ברשותו, ואם מישהו עושה כך אסור ללמוד ממנו תורה."

-         "האמת שלא..." השיב אביאל.

-         "למה לא?! זה דבר נפלא!"

-         "אתה לא מבין, עם וויבערס לא שייך להתחיל מהלכים ארוכים בלימוד. אני הרי לא יכול פשוט לומר לה שככה פוסקים, אני צריך לבאר את הסוגיא, ולהביא את הראשונים במקורם, לא יהיה לה סבלנות בשביל דבר כזה."

-         "לא אמרתי שאתה צריך ללמד אותה את כל הסוגיא, אבל לפחות את היסודות."

-         "לא נראה לי שזה שייך" השיב אביאל.

-         "נו טוב, לפחות השתדכתי עמה, אז אני יודע בבירור שהיא לא פסגאית חס ושלום."

-         "גם אם היא היתה פסגאית לא היה לי בעיה עם זה, העיקר שהיא לא חסידה של אף אחד. אם היא חשבה בשכלה והגיעה למסקנה שדרך השקר שלהם היא נכונה, ייתכן שבשעת הדחק אני אוכל להתמודד עם זה."

-         "אתה מכיר פסגאי שמשתמש במוח?! זו סתירה מיניה וביה. הם תוכים של הרב'ה שלהם."

-         אביאל חשב למספר שניות ואחר הגיב: "האמת שאני לא מכיר אף פסגאי שמשתמש במוח, אבל לא ראינו אינה ראיה. בעצם, הרמ"א פוסק להלכה כמו המהרי"ק שבכל הנוגע למנהג לא ראינו זה אכן ראיה, אז אם מעולם לא ראיתי כזה דבר, ומעשים בכל יום שיש פסגאים לא עלינו, מוכח שאין כזה דבר. אז אתה צודק, אין הוה אמינא שהיא תהיה פסגאית שמשתמשת במוח, כי אין כזה דבר." אביאל שוב הרהר למספר שניות על כך שזה לא היה נימוסי מצידו, כאשר יאיר שאל האם הקשר עם אודליה מתקדם בצורה תקינה, שלא לשאול על מצב השידוכין אצל יאיר. "נראה לי שדברנו מספיק על אודליה, יותר מידי על הפסגאים ומספיק על אודליה, מה קורה אצלך? יש 'האיש מקדש' באופק?"

-         "האמת היא שהמדבר די צחיח. יש את הרמח"ל במסילת ישרים שמדבר על זה שבהתמודדות עם הצרות יש צווי דינים, אתה מכיר אותו?"

-         "ודאי." – השיב אביאל, עצם את עיניו, ואמר מתוך דבקות: "הדרך הסלולה לרבים היא להתבונן בכך שכל מעשי ד' הם לטובה, ודרך המעמיקים היא להכיר שליתא נפקותא אם הדבר לטובה או לרעה, כי אל לו לאדם לכוון לכבוד עצמו. כל קושי שיש לנו, זו צורה נוספת, ודרך גדולה יותר, להראות שאנחנו מאמינים בבורא עולם. ככל שהקשיים מתגברים, ככל שיותר כואב לנו, שיותר מר לנו, כך גוברת היכולת להודיע ברבים שאנו מאמינים בבורא עולם, ושכל הנעשה לנו הוא מאיתו יתברך."

-         "אז לצערי הרב, אפילו למדרגה הראשונה עוד לא הגעתי, קל וחומר לא למדרגה האמיתית שראוי להגיע אליה. וזה לא רק זה, אלא שהבדידות גורמת לקשיים בעוד תחומים."

-         "דהיינו..."

-         "זה קצת מביך לומר, אבל בתחום של ההרהורים האסורים. אף פעם לא היו לי הרהורים, גם לא כשלמדתי את סוגית פתח פתוח."

-         אביאל חש שמבוכתו של יאיר מתגברת, והוא הבין שכוונתו של יאיר לומר שהבדידות גורמת לו להרהורים אסורים, ומכיוון שכך הוא החליט לספר מעשיה מבודחת על מנת להקל על האווירה. "שמע סיפור" – פתח אביאל ואמר – "מעשה בבחור ישיבה ספרדי, שנכנס באמצע זמן חורף לישיבה ליטאית. באותו הזמן למדו מסכת כתובות, והגיעו לסוגית פתח פתוח. ראש הישיבה התחיל את השיעור הכללי, והבחור הספרדי לא מבין על מה הוא מדבר, הרב ממשיך, והבחור נהיה עוד יותר מבולבל. אחרי 20 דקות, הבחור מתפרץ לדברי הרב ושואל: 'הרב, אני לא מבין, איך הרב הגיע לדיני קרבן פסח?" יאיר צחק בקול רם מהמעשייה, ואביאל המשיך את דבריו: "אני מניח שאתה רוצה לומר שכתוצאה מהבדידות ההרהורים האסורים מתגברים."

-         "כן... ואני לא יודע בדיוק איך להתמודד עם זה. היה זמן שבו הייתי ממש שקוע בתורה, ולא שמתי-לב לשום דבר אחר, ולמדתי בעיון את סוגית 'סחו לי מלאכי השרת' ולא חשתי שום הרהורים; אבל בזמנים שאני לא שקוע כל כולי בתורה, זה לא ככה. אם אני נמצא בקשר שהולך טוב, אין לי הרהורים, אבל אחרת... לפני חודש למדתי בירושלמי את סוגית 'בגדי עם הארץ מדרס לפרושים', והירושלמי מבאר שהטעם הוא 'שהיתה אשתו של עם הארץ יושבת עליו ערומה', ואפילו המשפט הזה גרם לי להרהור אסור. ואני לא יודע איך להתגבר על זה. אני יודע שאני נורמאלי. אני יודע שזה טבעי שהבדידות והתאוות שהקב"ה טבע בי יתאחדו ויגרמו לי להרהורים, אבל זה עדיין קשה. מאוד קשה."

-         אביאל חשב לדקה ארוכה, ואחר אמר: "יש לי רק עצה אחת עבורך, תתפלל בחוזקה לקב"ה שיגער ביצר הרע, שיחדל לפתות אותך לתאוות העולם השפל הזה. ואם לא תענה – תתפלל שוב, ושוב ושוב, עד שהקב"ה יחמול עליך. אתה בסדר גמור. אתה אדם נורמאלי, שמנסה לשרוד בעולם פרוץ בעריות."

-         יאיר פנה בהתרגשות אל אביאל: "אתה גם תתפלל עלי?"

-         "פשוט שכך. אני מתפלל עליך בכל שמונה-עשרה שתזכה למצוא זיווגך בקלות ובקרוב, וכעת אוסיף עוד בקשה, שהקב"ה יציל אותך מהרהורים אסורים."

-         "אולי כדאי להוסיף את זה לגבי כל הרווקים?"

-         אביאל הרהר למספר שניות. "כן, אתה צודק. לא רק על הרווקים, מסתמא גם על הרווקות. אני לא יודע איך המוח של הווייבערס פועל, אבל יש רגליים לדבר שהבדידות משפיעה עליהם גם בדברים כאלה."

-         "אני לא חושב ככה, קראתי פעם בספר הדרכה לשידוכים ונישואים שלנשים יש תאווה רק לשמוע כמה הן חשובות לגבר, אבל אין להם תאווה למעשה הביאה."

-         "מבחינת הסברא – נשמע לי שמחבר הספר הוא חסיד שוטה. מבחינת ראייה – בגלגול הזה לא הייתי אישה, ואיני יודע מה תאוותיהם. אבל אני מתקשה להאמין בכזה דבר. אנחנו יצורים שפלים, חרפה וכלימה בחיינו רימה ותולעה במותנו, והן משוחררות מכל זה, לא נשמע לי הגיוני."

-         "אם הוא מחבר ספרים בענייני נישואים, הוא בטח מבין בזה."

-         "עכשיו אתה החסיד השוטה! כל מי שמחבר ספר באיזה תחום מבין בזה?! פוק חזי מאי עמא דבר! בימינו כל אחד מוציא ספר, בין אם מבין ובין אם לאו."

-         "אז איך נגיע למסקנה?"

-         אביאל חייך. "מצד האמת אין נפקא מינא, אז למה צריך להגיע למסקנה?"

-         "אתה צודק. אז נישאר בצריך עיון."

-         "מסופר על החזון איש, שפעם דנו בשאלה של ר' עקיבא איגר, שהוא נשאר בה בצריך עיון, ומישהו השיב מייד מענה, והחזון איש דן במשך חצי שעה אך ורק כדי להגיע לפירכא לתירוץ, כאשר הוא מבאר את דבריו, שאם ר' עקיבא איגר כותב 'וצריך עיון גדול' אי-אפשר לאדם בדורנו לתרץ, ואם הוא כותב 'וצריך עיון', אפשר לתרץ אבל רק אחרי מחשבה מרובה וודאי לא כלאחר-יד. וככה גם ר' אברום אמר לי פעם בשם הראדיצ'קובר, שמי שחושב שהוא מתרץ קושיא של ר' עקיבא איגר הוא עם הארץ גמור. וזה ודאי על אותו יסוד."

-         "טוב" – אמר יאיר – "יש לי חברותא, אז אני אלך לי. תודה רבה על העזרה, אני מעריך את זה."

-         "תודה רבה על השידוך, אני עוד יותר מעריך את זה."