אודליה לחצה לחיצה ממושכת על הספרה אחת, ונכנסה לתא-הקולי שלה.

היא שמעה את תחילת הודעתו של אביאל, אשר נאמר בה צירוף המילים: "אודליה יקירתי"; אושר הציף אותה, בהבינה, שלא די שאין מקום לחששותיה שאביאל חפץ להיפרד ממנה, אלא שהוא מכנה אותה בכינויי חיבה. מרוב שמחתה, לא שתה לבה להמשך ההודעה, והיא נאלצה להשמיע אותה שנית.

"אודליה יקירתי" – "איזה מותק הילדון", חשבה אודליה.

"התקשרתי ולא ענית" – "כן, זה בגלל שהדבקת אותי ברחפנות שלך".

"מגיעה לך התנצלות" – "עזוב שטויות, העיקר שנתפייס."

"והייתי רוצה לעשות זאת באופן אישי" – "ברור, כי מתגעגע אלי ואתה רוצה לשמוע את הקול שלי."

"אז אם תואילי להתקשר חזרה" – " ´אם תואילי´ – מאיפה הוא מקריץ את המילים האלה?"

"אודה לך מאוד" – "ותקרא לי שוב יקירתי?"

ההודעה הסתיימה, ואודליה מיהרה להתנתק מהתא-הקולי. היא שלחה מסרון למירב, בו נכתב: "מירבי שלי, צדקת! הבחור השאיר הודעה מתוקה של התנצלות בתא-הקולי (שכחתי שהוא היה על מצב ´שקט´)." לאחר מכן, היא צעקה לעברה של חנה: "חנה! צדקת... הרחפן התקפל לגמרי. הוא השאיר הודעה מתוקה בתא-הקולי שלי, וקרא לי ´יקירתי´."

לאחר שסיימה את העדכון המתבקש, נכנסה אודליה לרשימת השיחות היוצאות, וחייגה אל אביאל.

-         ברגע שקול החיוג נדם, והשיחה נענתה, פצתה אודליה את פיה באומרה: "אז אני יקירתך?"

-         "נו די" – השיב אביאל – "אחותי הקטנה ירדה עלי מספיק על זה בשבת."

-         אודליה תמהה בלבה, כיצד ידעה אחותו של אביאל על הדבר, ושאלה: "איך היא יודעת שקראת לי ככה?"

-         "ספרתי לה, כי הרגשתי נבוך. את הרי יודעת שלא התכוונתי לומר זאת."

-         אודליה חשה שעשוע רב, בדמיינה את אשר עבר על אביאל. "אבי בטח ישב בדיכאון על המיטה שלו, בגלל שהוא ´נתפס בקלקלתו´. אחותו הקטנה נכנסה לחדר, שאלה אותו: ´אבי, מה קרה?´ אבי ענה: ´אני כזה טיפש´ – לא, הוא לא אמר כזה דבר, הוא בטח אמר: ´איוולתי גברה עלי, פלטתי מפי מילה שאיננה נצרכת.´ אחותו שאלה: ´מה אמרת?´ והוא השיב: ´קראתי למשודכתי ´יקירתי´ – אני לא יודע אם יש דרך חזרה מזה.´ – זה בטח היה מאוד מצחיק, חבל שלא יכולתי לצפות בזה." מתוך השעשוע, הגיבה אודליה לדבריו של אביאל: "בכל מקרה, זה מאוד מתוק מצדך לקרוא לי כך, ומצידי – אתה יכול להמשיך לקרוא לי בכינוי הזה."

-         "והעניינים בינינו בסדר?" – שאל אביאל, ואודליה חשה חשש בדבריו.

-         "כן, אתה התנצלת וההתנצלות התקבלה. ולומר לך את האמת – אני בכלל לא זוכרת על מה רבנו." – אמרה אודליה, בעודה מהרהרת: "אני באמת לא זוכרת על מה רבנו. זה משונה... רגע, נזכרתי! רבנו על זה שהילדון לא קלט שאני לא מסוגלת מבחינה רגשית להיפגש איתו, והוא לחץ עלי עוד ועוד."

-         אודליה ננערה ממחשבותיה, בידי אמרתו של אביאל: "האמת שגם אני לא..."

-         "נו, אז הוא לא זוכר, או שהוא סתם אומר שהוא לא זוכר." – חשבה אודליה לעצמה – "עדיף לקדם את העניינים, ולא להיתקע בעבר. אם כתוצאה מהמריבה שלנו הוא קרא לי ´יקירתי´, אז השגתי את המטרה." ושאלה: "ומתי ניפגש שוב?" – דבר שנתקבל מייד במוחה בתגובה: "ילדונת! תירגעי! תני לו ליזום מהלכים..."

-         "כמה שיותר מוקדם..." – השיב אביאל, ואודליה חייכה חיוך רחב למשמע תשובתו.

-         "ראשון לארוחת צהריים?" – שאלה אודליה, בזוכרה כמה היא נהנתה לבשל עבורו.

-         "אפשר מהצהריים ועד הערב, כדי שנוכל לבלות זמן איכות מרובה יחד."

-         אודליה נהנתה מאוד מתשובתו של אביאל, ואמרה: "מצוין. כי אני באמת חושבת שכדאי להתחיל לדבר על נושאים רציניים.", בעודה חושבת לעצמה: "נלחיץ קצת את הרחפן, מה כבר יקרה?"

-         להפתעתה של אודליה, לא השיב אביאל בצורה לחוצה, אלא אמר מתוך רוגע: "בשמחה, אני רק מקווה שנזכור לעשות זאת – הבעיה של שנינו שאנחנו רחפנים מידי."

-         "אני מבקשת... תדבר בשם עצמך. אני ממש לא רחפנית!" – אמרה אודליה וצחקה בקול רם, תוך כדי מחשבה: "אוף, חבל שלא הצלחתי להלחיץ אותו..."

-         "את בטוחה?" – שאל אביאל, בנוגע להצהרתה של אודליה על כך שהיא לא רחפנית.

-         "נו טוב, אולי טיפה" – השיבה אודליה מתוך שעשוע – "אבל לא ברמה שלך."

-         "זה בגלל שאת לא לומדת בישיבה."

-         "וטוב שכך! לא הייתי מסוגלת להתרכז בלימוד, אם אתה היית יושב לידי." – אמרה אודליה, ומייד חשבה: "עכשיו הוא בטח יילחץ סוף סוף!"

-         "אוף, עבר לי משהו בראש, אבל אני לא יכול לומר לך אותו." – אמר אביאל.

-         "דבר טוב?" – שאלה אודליה, בהניחה שהיא יודעת את התשובה.

-         "כן..."

-         "אז תאמר אותו."

-         "את בטוחה?"

-         "כן."

-         "אודליה... המחשבה שעלתה במוחי היא... שאת ממש ממש חמודה."

-         אודליה הסמיקה, ומתוך שמחה מרובה השיבה: "אני יודעת, אומרים לי את זה הרבה. ואתה יודע מה עוד אני יודעת?"

-         "מה?"

-         "שגם אתה חמוד."

-         "אני מסמיק..."

-         "כאילו שאני לא?!" – אמרה אודליה.

-         "את בת, את מורגלת בזה."

-         "אתה חמוד, אז אתה גם צריך להתרגל לזה." – אמרה אודליה, כשלפתע שמעה בצורה מעומעמת את אביאל אומר: "אביגיל, אני באמצע שיחת טלפון!

לאחר מחצית הדקה, היא שמעה שנית את קולו של אביאל, והפעם בצורה בהירה: "אחותי צריכה אותי בדחיפות, אכפת לך אם נמשיך את השיחה מאוחר יותר?"

-         "ודאי שלא" – השיבה אודליה – "אבל אל תשכח ממני..."

-         "אני לא אשכח. להתראות."

-         "להתראות." – אמרה אודליה, והרהרה: "אבל רק זמנית ילדון, כי אם אתה לא מתקשר חזרה בקרוב, אני אאלץ לנקוט אמצעים דרסטיים..."

אודליה הדליקה את המחשב, וגלשה מעט באינטרנט, עד שהמכשיר שלה צלצל, ועל הצג הופיע הכינוי האהוב עליה.

-         "שלום יקירי!" – אמרה אודליה מתוך שמחה. 

-         "נו, מה יהיה? את תמשיכי לרדת עלי?"

-         אודליה נעלבה קלות מהחשד של אביאל, ואמרה בכנות: "לא! אתה באמת ´יקירי´... אתה חמוד ואתה יקר לי מאוד!"

-         "אז צר לי שחשדתי בכשרים."

-         "אל תדאג, אני לא אלקה אותך..." – אמרה אודליה, מתוך זכרון מאמר חז"ל: "החושד בכשרים לוקה בגופו". – "מה היה מקרה החירום?"

-         "את מכירה את המרכזניקים הרחפנים שמנותקים לגמרי מהמציאות?"

-         "אתה מדבר על עצמך?" – שאלה אודליה.

-         "לא... אלה שיותר רחפנים ממני."

-         "יש כאלה?" – שאלה אודליה וצחקה.

-         "אחד או שניים..." – השיב אביאל, והוסיף – "אז אחד כזה, שמעביר שיעורים בישיבה – לא הייתי קורא לו ר"מ – כתב מאמר מלא בדברי הבל, ואחותי רצתה לשמוע תגובה שקולה והגיונית."

-         "מה הוא כתב?"

-         "הוא טען שתי טענות – הראשונה היא, שכל הרווקים המבוגרים עדיין רווקים מפני שהם לא רוצים באמת להתחתן, ואילו השנייה – שדרך השידוך הראויה היא הדרך החרדית."

-         אודליה פערה את פיה בתדהמה, והגיבה: "טוב שאני לא ראיתי את המאמר, הייתי מתקשרת אליו וצועקת עליו. שיגיד מה שהוא רוצה לגבי השיטה הנכונה להשתדך – זה ממש לא מעניין אותי מה שהוא אומר; אבל לטעון שכל הרווקים המבוגרים לא רוצים באמת להתחתן – מלבד זה שזה קשקוש מקושקש, זה פשוט גועלי."

-         "נכון. אבל לא צריך לצעוק, או לומר שזה ´קשקוש´, צריך פשוט לענות בצורה רגועה ושקולה."

-         "טוב שאתה מסוגל לכך..." – אמרה אודליה, בעודה מהרהרת: "אני באמת זקוקה למישהו שיאזן אותי בנושא, שלא יהיה אימפולסיבי כמוני."

-         "אם אדם בטוח בעצמו, הוא לא צריך להתעצבן יתר על המידה, כי הוא יודע את האמת. מכיוון שאני יודע שדברי הרב ההוא הם מנוגדים לאמת, אני לא מתרגש מזה. אם זה היה פוגע בי בצורה אישית – אולי הייתי מתנהג בצורה שונה, אולם מכיוון שאני לא נוהג ליחס חשיבות לדבריהם של רחפני-על, אינני חש פגוע מדברי השטנה שלו, למרות שהם באמת מזעזעים."

-         "אשריך! הלוואי עלי..." – אמרה אודליה וחשבה: "אם אני הייתי נמצאת ליד ה´רב´ ההוא, הייתי מכניסה לו אגרוף לבטן."

השיחה המשיכה להתנהל עוד שעה ארוכה, בתום הדיון, נזכרה אודליה שחנה תשהה מחר בבית, ומכיוון שכך – תחת התעקשות על בישול לאביאל, החליטה לקבל את הצעתו לצאת להיפגש פגישה ארוכה בשעת אחר הצהריים, שתימשך עד לשעות הערב המאוחרות. השניים קבעו להיפגש בשעה 4 אחר הצהריים, בכניסה לדירתה של אודליה, ומשם להחליט לאן ללכת.