רונן שכב לו בשלווה גמורה. הדקות הללו שלאחר החטא, היו דקות משמעותיות עבורו. הוא הרגיש שרק אז הוא יכול להתבונן בעצמו, לבחון את דרכיו, ללא כחל וללא סרק; לא לשפוט – רק לראות מי הוא באמת.

בתחילה, ההתמכרות לחטא נבעה מהבדידות. כשאין רגע של מנוחה מהדקירה העזה של הכאב, השרויה באמצעיתו של הלב, מטבע הדברים האדם מחפש תחליפים. שנים רבות עמד רונן בגבורה בבדידות, אך בהגיעו לשנתו השלושים ואחד, לא יכל רונן להמשיך את התמודדות עם הכאב; הוא מצא לעצמו תחליף דהוי בדמות החטא. הוא ידע שהחטא איננו משכך הכאב בצורה תמידית, אולם באותם הדקות המועטות, אשר ברבות-העיתים מצטרפות לשעות וימים, תחת כאב ויגון הוא חש התרוממות ושמחה. העולם כולו נשכח, הצרות היום-יומיות אינן. רק רונן קיים.

כל זה היה בעבר; אולם כעת, שוב אין הדבר כן. הבדידות, החליפה את מקומה בייאוש ומרירות. בכל פעם שהוא התקרב אל היעד הנכסף, בכל פעם שהוא חש, שהנה בא קץ התלאות – הפטיש היה הולם בראשו והקשר היה מגיע לקיצו. הטירוף הזה, הנדנדה הרגשית הזאת, היתה מעבר לכוחותיו של רונן. הוא לא יכל להרגיש בדידות יותר – תחת זאת הוא המיר אותה בייאוש עצום ומרירות מרובה. בחינת הרע ומיעוטו, בחינת הרע ההכרחי; מוטב שלא לצפות לדבר, שרק מביא לכאב נוראי, מוטב שלא להאמין במה שלא יצא אל הפועל.

בד-בבד עם הייאוש, וכפועל יוצא מהמרירות, גבר גם הכעס על בורא עולם. שהרי אם ישנו ייאוש, הוא ייאוש מישועת המושיע, ואם ישנה מרירות, היא מרירות על יוצר המציאות, ואם ישנו כעס – הכעס מופנה כלפי כתובת אחת: קונה הכל.

בשעה שיש כעס, אין יכולת לדבר. השיחות עם אביו שבשמים, אותן השיחות שהיו בעבר קולחות, אותן השיחות שהחיו את יומו – נדמו. בכל פעם שרונן היה מנסה לדבר, הכעס בלבו היה מתגבר. בכל עת שהיה מנסה לכתוב מכתב, הכעס מנע בעדו.

בעבר, עם השיחות היו באות התבוננויות עצמיות עמוקות, שהרי עם בורא עולם, אין מקום להסתיר את אמת, כולך חשוף ואתה אומר את אשר על לבך. מתוך חשיפת האמת, באות בצורה טבעית ההכרות של האמת. אתה מגלה על עצמך דברים שלא ידעת, ולעיתים דברים שהסתרת בכוונה מעצמך. אין מקום לשקר בעמידה לפני יוצר הכל.

כעת, לא היה עוד מקום בחייו של רונן לשיחות עם נשוא-הכעס. בתמורה, מצא לעצמו רונן תחליף דהוי – השלווה שלאחר החטא. אותם רגעים מועטים, שבהם כל העולם נדמה כהבל-הבלים, ואתה לבד, מרחף על פסגות שלא ידעת שהן קיימות.

מתוך הרוגע העמוק, מתוך החיבור האמיתי (ויש שיאמרו החיבור המזויף), הצליח רונן להגיע לאמת.

גם כשהדברים לא היו נעימים, הוא לא סתם את אוזניו מלהאזין להם. לא היה בזה צורך, הוא שלם עם עצמו, וההכרה בפגמים בא מתוך אמת פנימית.

רונן החליף את הטוב והמטיב בתאוות הנחש הממית, ולדאבון-לב היה רונן שלם עם הדבר. יום הולך ויום בא; שוב ושוב מתייצב רונן בסופר-מרקט וגונב מצרכים.