ב"ה
מתוקה שלי,
עוד לא עיכלתי מה שקרה לנו היום. אני חושב שיעברו כמה ימים עד שאני אוכל להבין מה אני מרגיש.
בכל-פעם שאני מתקרב ליעד הנכסף, בכל פעם שאני חושב שהישועה באה, שוב דוחף אותי אחורה הקב"ה, ואני נופל על גבי ועמוד השדרה ניתק.
אבל הפעם... הפעם הוא ממש הגזים. כן אני יודע שאסור לדבר ככה על הקב"ה, אבל אני לא יכול לשקר לך לגבי התחושות שלי; איתך, מתוקה שלי, אני חייב להיות אמיתי.
זה מצחיק. באופן אוטומאטי אני קורא לך ´מתוקה שלי´, אבל את באמת לא שלי, מעולם לא היית. כשסיפרת לי מה שסיפרת... כשדיברת על אותם הדברים... מה חשבת שיקרה? אני יודע – כמו שאני רוצה שתדעי הכל אודותי, כך את רוצה שאדע הכל אודותייך; אבל זה מוגזם! לא היה מוטב לו לא הייתי יודע?
ברור שאת היית צריכה לספר לי, וברור שאני חייב להתמודד עם זה. זה פשוט קשה לי.
אני לא חושב שזה רעיון טוב שנשוחח בטלפון בימים הקרובים, גם לא בגוגל-טוק. אני פשוט חייב ללבן עם עצמי את הדברים. אשתדל לכתוב לך לפחות פעם ביום, ואת – מתוקה שלי – אנא כתבי חזרה.
תמיד שלך,
גם כשמבולבל וכואב,
יואב.
ב"ה
מתוקה שלי,
את יודעת שאני לא טוב במילים. מעולם לא הייתי. אני יודע לנסח יפה דברים, אבל לא לא להגיע למטרה. אני לא יודע איך לבטא את הדברים בצורה קולעת, איך לומר את הנקודה העיקרית, בלי כל השטויות שמסביב.
את רוצה שאני אספר לך מה שאני מרגיש, והאמת היא שכל מה שאני מרגיש זה דחף עז להמציא מכונת זמן ולמחוק את העבר. (את ודאי שואלת אם אני מתכווין לעבר המשותף שלנו, או לעבר הארור שלך, והאמת היא שאין לי תשובה.)
יש דברים שהם כל כך בסיסיים, שאתה אפילו לא מעלה על דעתך שיכול להיות שהם לא יהיו. אף אחד לא אומר לשדכנית: "תציעי לי רק נשים", כי ברור שאף שדכנית לא תציע לך גבר. אם איזו שדכנית תרים אלי צלצול ותגיד "שמע יואב, יש לי הצעה מדהימה עבורך, הבעיה היחידה שהמדובר בגבר" – אני אציע לה להתאשפז בכפר-שאול!
עכשיו אני מרגיש שכל העולם הוא כפר-שאול.
את חושבת שאני אי-פעם חשבתי לכלול בפירוט המייגע של רשימת-הקניות שחשוב לי שהבחורה תהיה מישהי שמעולם לא היתה עם איש?! זה בכלל לא עלה על דעתי!
ואז את באת...
מצחיקה בטירוף, מדברת כל-הזמן, עצמאית, שונה לחלוטין מכל-בחורה שאי-פעם יצאתי איתה (מלבד הקטע של הדיבור, זו תופעה נפוצה).
את מדהימה!
עצם המחשבה ששלושים ושתיים שנותייך ימדדו אצלי שווה בשווה עם לילה אחד של חוסר שיקול דעת, זו מחשבה מטורפת; אבל זו האמת.
"אין אפוטרופוס לעריות" זו לא סתם אימרה, זו אמת. ונפילה חד-פעמית זה משהו שיכול לקרות לכל אחד. שנינו חצינו זה מכבר את קו השלושים. אנחנו לא ילדים קטנים. אנחנו מודעים למציאות ולקשיים שהיא כוללת.
ולמרות זאת... למרות הכל...
אני לא יודע מה לעשות.
הזמן לא מתאים לחתימה,
אבל המילים נעצרו.
יואב.
ב"ה
מתוקה שלי,
עבר עלי לילה ללא שינה.
בלי-נדר אשיב על הדוא"ל שלך אחרי שאצליח לישון קצת.
אני הולך לקחת וואליום.
יואב.
ב"ה
מתוקה שלי,
את כותבת שאת מבינה אותי לגמרי, ולך כואב על מה שעשית הרבה יותר משכואב לי – אני מקבל זאת; אבל כשאת כותבת שאני צריך לזכור ש"במקום שצדיקים גמורים עומדים" וכו´ – את טועה לגמרי.
יש את האידיאות של חז"ל ויש את המציאות.
אני לא יודע מה החשבונות של הקב"ה, אבל אני יודע שכפי שקשה לי לדמיין את עצמי בלעדייך, כך קשה לי לדמיין את עצמי איתך.
בטח בלבלתי אותך. אני בעצמי מבולבל.
אנסה להסביר.
בלעדייך אני רק קליפה ריקה בלי תוכן. בלעדייך אני פוליטיקאי בלי שוחד בכיס. בלעדייך אין לי חיים.
ואיתך... איתך הכל נפלא. בחלומות הכי ורודים שלי לא תיארתי לעצמי שאני יכול להיות מאושר כל כך. אבל המחשבה על הנושא הידוע עדיין מטריפה את דעתי.
אם אדם יגלה שאביו איננו אביו – כל היחס שלו אליו ישתנה. למה שזה יהיה ככה? הרי האדם הזה גידל אותו, אהב אותו והעניק לו, במשך כל שנות חייו? אבל זה משנה. למה? אני לא יודע. אבל זו המציאות.
כשאני בוחן את הדברים – אין בהם הגיון; אבל זו תחושה פנימית עמוקה ואני לא יודע אם אוכל להתגבר עליה.
מחשבות מרובות ללא מסקנות,
אני ממש מצטער על כל זה.
יואב.
ב"ה
מתוקה שלי,
תדליקי את הפלאפון.
הגעתי למסקנה ואני רוצה לספר לך מהי.
תגובות