לו מותר לחנך.
ולי? אסור.
לו מותר להביע דעה.
ולי? אסור.
לו מותר לשתוק.
ולי? מותר בדוחק.
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ב"ה ההליכה מהבחור היא בגלל השוני ביניכם, אז למה באה השאלה בסוף? [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף - לא ירדתי לסוף דעתך. התוכל לבאר דבריך? [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה קופץ - אכן היה שם ציטוט מפי רחל, הכינוי שהיא נתכנתה שם - בפי אלישע - היה: "המשוררת ששרה שירי ערגה לאותו האיש ימח שמו וזכרו", וכוונת הדברים לסיפור המפורסם על מרן הרצי"ה זצ"ל, שפעם ראה בחורים בישיבה קוראים בשירה של רחל. הוא שאל אותם מה זה? והם הסבירו לו. בתגובה הוא ביקש לשאול עותק של השירים, מפני ש"אם הבחורים מתעניינים בזה גם אני מתעניין". כשהשיב את העותק, הביע את מורת-רוחו, מאחד השירים, שבו מובעים דברים חיוביים על אותו האיש ימח שמו וזכרו. [ליצירה]
- [ליצירה] תשובות למגיבים ב"ה לאביטל - תודה על ההערה, באמת טעיתי, התיקון שלך איננו כ"כ מתאים למילים מכיון שהמושג "תבונה" ענינו להתבונן דבר מתוך דבר, ובענין ברכת הדעת הכונה להתבונן בדבר שנכשלת בו לראות מה אתה יכול להפיק ממנו - אבל לעת עתה תיקנתי כדברייך, ובלנ"ד בהזדמנות אשב לכתוב בית חדש. לדעה - מכיון שבברכת "קדושת השם" עסקינן, לכן הכנסתי את העבודה שאנחנו נהרגים על קדושתו וכו'. לעידו - א. מכיון שבברת "אבות" עסקינן, וכידוע נמצא שם המשפט הבעייתי מבחינה פירושו: "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" - ולא מובן אם הגאולה באה בגלל חסדי אבות (כפי שיוצא מהרישא של המשפט) או שהיא באה למען שמו (כפי שיוצא מהסיפא של המשפט) ומבאר הטור, שכונת המשפט "וזוכר חסדי אבות" ומביא בזכותם את הגאולה, ואם ח"ו תמה זכות אבות אזי הוא "מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", לכן נקטתי גם אני בבית של ברכת אבות באותה צורה - " כהגינך צור-חוצב בעדנו היום" - "כהגינך צור-חוצב" כמו שהגנת על אברהם אבינו כן תגן "בעדנו היום". ב. "למהר קץ שבעה" - הכונה לשבעת השעבודים שלפני הגאולה (האחרונה היא ישמעאל) שנזכרים במדרש הגדול לפרשת בהר. רדף - א. למען האמת לא קראתי בספרה של שלומית אליצור. הנוסח הארץ ישראלי, והנוסח הקבוע שנאמר גם בזמן אמירת פיוטים ניסחתי ע"פ מה שראיתי בספרים שונים שמביאים ציטטות מהגניזה. ב. התואר "גאולה" הוא על עצם מהות הקורבה שחיברתי שהינה בקשה לגאולה, ולא באה בתור תואר לפיוט עצמו, שהינו כאמור קרובה. ייתכן שעל מנת למנוע בלבול היה מוטב אילו הייתי קורא לה "קרובת תחנונים לגאולה". ג. אמנם נכון שהזכרת האור הינה דבר שבאה בתחילת מערכת יוצר, אבל מכיון שרציתי לדבר על הגאולה ולרמוז ל"כך היא גאולתן של ישראל קימעא קימעא" וכו', ובהשמך הקרובה לדבר על יום המשפט העתיד ("וזרחה לכם יראי שמי" וכו') לכן דברתי על האור. תודה רבה לכל המגיבים. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה זה עתה ראיתי, את המכתב של יעקב ויסנר, מטעם הרבנות הראשית, ואם הדברים הנאמרים בו נכונים, הרי שכל מה שאמרתי היה מוטעה. כל הקריטריונים המדוברים, הם מכיוון שהאמנתי למכתבו של אחד מ"רבני" צוהר, שדיבר על הקריטריונים הנ"ל, אבל אם אכן הקריטריונים אינם נכונים, ויש פה ענין פשוט של בקשת אישור מהרבנות, כאשר ישנה ועדה שבודקת את ידיעות המועמד בהלכות קידושין - זה דבר מצויין. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה רדף היקר, התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת): א. סילוק דיוצר: בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר). ב. סילוק דקדושתא: אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק. ג. סילוק דקדושתא קטנה: בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך". בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים. ד. סילוק דקינות: בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה. אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק") כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי: בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים: פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה. כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק". [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה אביגיל זו אכן אחותו הקטנה, שמוזכרת בפרקים הקודמים בצד שלו. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה קובי היקר - לא פירטת בתגובתך, מה במחשבות שהובעו בפרק, נתפס בעיניך כבלתי-אמין, אם תעשה זאת - אוכל להגיב. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה עידו היקר, א. ביססתי את יצירתי הדלה, על הנוסח הכי קדום שנמצא בידינו של "הנני העני ממעש", שנדפס בסידור ר' הירץ, דפוס טונהיגן ש"כ. ולהלן הנוסחה המובאת שם: הנני העני ממעש, נרעש ונפחד מפחד יושב תהלות ישראל, לעמוד ולחנן לפניו על עמו ישראל אשר שלחוני, ואף על פי שאיני כדאי והגון לכך, על כן אבקשך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ד' ד' אל רחום וחנון, אלהים יה שדי איום ונורא, היה נא מצליח דרכי אשר אנכי הולך עליה, לעמוד ולבקש עלי ועל שולחי, ונא אל תפשיעם בחטאתי ואל תחיבם בעונותי, כי חוטא ופושע אני, ואל יכלמו בפשעי, ואל יבושו בי ואל אבושה בהם, וקבל תפלתי כתפלת זקן ורגיל, ופרקו נאה, וזקנו מגדל, וקולו נעים, ומעורב בדעת עם הבריות, ותגער בשטן לבל ישטינני, ויהיו נא דלוגנו עליך אהבה, לכל פשעים תכסה אהבה, וכל צומותינו ועינוינו הפוך לנו ולכל ישראל ולבית יהודה לששון ולשמחה לחיים ולשלום, האמת והשלום אהבו. אמן סלה. ב. מנהג אשכנז הקדום, שהעובר לפני התיבה בשחרית ומוסף מתפלל תפילה קצרה לפני תפילתו שתהא תפילתו מקובלת (והוא כעין המנהג הקדום יותר, שנשתמר גם במנהג אשכנז, לומר את תפילת "אוחילה" לפני הפיוטים הארוכים – פיוטי התקיעתות בר"ה וסדר העבודה ביו"כ – של ימים נוראים, והמנהג היותר מאוחר שצירף לפני "אוחילה" את תפילה "היה עם פיפיות"). נוסחות התפילה היו שונות זו מזו, ולא הועתקו במחזורים, אלא חזן חזן ומסורתו היא. מיקום אמרית התפילות היה לפני פתיחת חזן השחרית ב"המלך", ולפני פתיחת חזן המוסף בקדיש. (החזרת הס"ת קשורה לשחרית, ודבר זה נשתמר עד לימינו אלה במנהג האשכנזי לומר בשבת את החצי קדיש שלאחר קריאת עיקר הקרואים בניגון המסורתי של תפילת שחרית.) בדורות יותר מאוחרים, בשל חשש בעל הלבושים להפסק באמירה זו באמצע פסוקי דזמרא, חדלו מלומר את התפילה בשחרית, ונשתמר המנהג רק במוסף. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה לנצח - המדובר בסיפור בדיוני. איילה ופרפור - לא צריך להתרגש מסיפור. [ליצירה]
תגובות