אודליה הניחה את התרמוס על השולחן, ומיהרה להתקשר למירב. מירב – בצורה לא אופיינית לה – לא ענתה. אודליה תהתה על טעם הדבר, אולם לאחר מספר שניות היא קבלה מסרון ממירב שבו נאמר: "אין לי כח לדבר, שלחתי לך לפני שעה דוא"ל מפורט. אני הולכת לישון. נדבר בהזדמנות."

אודליה הלכה לחדרה, הדליקה את המחשב, ולאחר מספר דקות, פתחה את המכתב של מירב, שבו נכתב:

"לק"י (ואולי הפעם אני צריכה לכתוב: לק"י?!)

אודטה היקרה,

השלמתי עם זה שלעולם לא אתחתן. אין אביר על סוס לבן שממתין לי. אין אור בקצה המנהרה. למה השלמתי עם זה? כי אני כבר מלאה בשמונה שנים של דחיות. יש לך מושג כמה כאב יש בשמונה שנים של דחיות??? עדיף כאב הבדידות מכאב הדחייה. עדיף לי להיות בודדה כל הזמן, מלהידחות שוב ושוב ושוב. ומלבד זאת אולי אם אפסיק להשקיע כל כך הרבה מאמצים במטרה שלעולם לא תגיע, ארגיש שמחה יותר, כי אשקיע במטרות שאני יכולה להשיג. אני לא מסוגלת ככה יותר. בשביל אחד אני דתייה מידי, בשביל השני לא דתייה מספיק – שזה כשלעצמו, מלבד מה שזה לא נכון, זה מעליב בצורה שלא תיאמן. אחד לא מפתח רגש כלפי, לשני יש הורים גזעניים, והשלישי עדיין מחפש את עצמו. התייאשתי. לקדוש ברוך הוא לא אכפת ממני. וזה אולי הדבר הכי מאכזב. תמיד סמכתי עליו, בטחתי בו, ציפיתי לישועתו, וכעת – זה לא קיים יותר. יש גבול למכות שאני יכולה לסבול, ולהמשיך עם האמונה שכל המכות הן לטובתי.

השלמתי עם זה שלעולם לא אתחתן. השלמתי עם זה, כי טובים ייסורי הבדידות מייסורי הדחייה. השלמתי עם זה, כי אני כבר לא ילדה קטנה שממתינה לדברים שלא יקרו. השלמתי עם זה, כי כמה כאב יכול אדם אחד לסבול?! אם ד´ היה אוהב אותי – הוא לא היה מכאיב לי כל כך.

השלמתי עם זה שלעולם לא אתחתן. אין תקווה, לא תהיה ישועה, הכאב רק ילך ויתגבר.

אני מצטערת על זה שמה שכתבתי יצא מבולבל, המוח שלי לא עובד כרגע. אני גם מצטערת על הייאוש – אבל זה איך שאני מרגישה. איך היה הדייט עם המרכזניק? אני מקווה שהכל הלך טוב, שלפחות אחת מאיתנו תהיה שמחה...

אוהבת תמיד,

כואבת תמיד,

מירב."

אודליה קראה את המכתב ודמעות זלגו מעיניה. היא לא ידעה מהו הדבר הנכון לכתוב אבל ידעה שהיא צריכה להשיב על המכתב, ואחרי מספר דקות של חשיבה כתבה:

"ב"ה

מירב´וש היקרה,

אני לא יודעת בדיוק מה לכתוב לך, אז אתחיל מהקל לכבד –

הדייט עם אבי – נפלא כתמיד.

זה מדהים, שלמרות המרכזניקיות שלו, הבחור יודע איך לדבר איתך: הוא נותן לך יחס, ואת מרגישה שאת הדבר היחיד בעולם שחשוב עבורו. יש בו כל כך הרבה אהבה, וכל כך הרבה טוב לב – ואני רק יכולה להמתין בכליון עיניים, לראות איך האהבה שלו תצא החוצה, כשהוא יגיע למצב שהוא יתאהב בבחורה, מה שלא נראה לי שקרה אי-פעם. ואם אני אזכה להיות אותה אחת – יהיה לי עוד יותר כיף.

וכעת לדבר היותר קשה –

הכרה שכל מעשי ד´ הם לטובה:

בסליחה ´אמוני שלמי ישראל´ של רבי הלל בן יעקב (שנכתבה על ההרג של שנת ד´ תתקל"א) הוא כותב: ´ויאמרו להוציא אותם לבית השרפה, יחדיו שמחו כהכנסת כלה לחפה, עלינו לשבח שבחו בנפש כסופה – הנך יפה רעיתי הנך יפה.´ – תחשבי על המעמד. אנשים עומדים להיהרג, בגלל שהם לא מוכנים להודות ב´אלהותו´ של אותו האיש יימח שמו וזכרו, והם מתחילים לשיר: ´עלינו לשבח לאדון הכל... שלא שם חלקנו כהם... שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע, ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני ממ"ה הקב"ה...´ גם בשעה כזאת, שבעיניים שכליות לא נראה שזה דבר טוב להיות יהודי – הם הבינו, שזהו האושר הכי גדול בעולם! כל מה שד´ עושה זה לטובה! הם הכירו בכך, וגם את מכירה בכך – גם אם קשה לך להודות בזה כרגע. זה מוטבע בנפש של כל יהודי, ואם תנסי להזכר בעברך,  את תזכרי מקרים שבהם ראית את זה.

הכרה בהשגחה הפרטית של ד´:

לא קרה לך אף-פעם שבקשת משהו מד´, וראית איך הוא ממלא את משאלתך?! לא קרה לך אף-פעם שראית איך ד´ מנהיג אותך בדיוק בדרך שאת אמורה ללכת, ופותר לך את כל הבעיות?! ודאי שכן! אם תנסי להזכר בעברך,  את תזכרי מקרים שבהם ראית את זה.

מסקנה:

אם כל מה שד´ עושה זה לטובה, וכל מה שד´ עושה זה בהשגחה פרטית – ברור שזה שאת עוד לא נשואה, זה בהשגחה פרטית לטובה. ואם זה בהשגחה פרטית לטובה – אין סיבה להתייאש ולהרים ידיים: כרגע הדבר הטוב עבורך זה להיות רווקה, ובדיוק ברגע שהדבר הטוב עבורך יהיה להיות נשואה – הקב"ה יחתן אותך. אני מבטיחה!

תהיי חזקה!

אוהבת תמיד,

מנסה לא לכאוב אף-פעם,

אודליה."

אודליה שלחה את המכתב, כבתה את המחשב, החליפה בגדיה ונשכבה לישון.