לאחר שיחתו עם אודליה, שב אביאל לשקוד על תלמודו, ומתוך עייפותו נרדם על גמרתו, ורק בהגיע עת תפילת שחרית קם משנתו. בתפילתו היה נסער מאוד מתוך שימוש החול שהשתמש בגמרא על מנת לישון עליה, ובברכת שומע תפילה הוסיף תפילה מיוחדת שגם מתוך עייפותו לא יירדם על ספר קודש ויעשה בו שימוש חול.

לאחר התפילה, אכל ארוחת בוקר, ונסע לישיבה. בהיכנסו לבית המדרש ראה פתק שמיועד אליו, בו ביאר לו חברותתו כי מחמת עייפות מרובה לא יוכל ללמוד איתו היום. במקום לנצל את הזמן הפנוי להשלמת שעות שינה, החליט אביאל לפנות לספריה וללמוד ירושלמי בעיון. "כבר הרבה זמן לא יצא לי לעסוק בתלמוד הקדוש הזה" חשב לעצמו. וגם הפעם, מתוך עיסוקו בדברי רבי ירמיה המפורסמים אודות קטן חרש, ובשיטות השונות לבאר את דבריו, נרדם. (אלא שהפעם ראשו נשמט על כתפו, תוך כדי לימודו ביאור מיכל המים על הירושלמי של בעל הערוך השולחן, וכך לא שימשו לו דברי תורה לכרית.)

כאשר התעורר משנתו, הגיע הזמן לתפילת מנחה. תפילתו עברה עליו בעצלתיים, בשל העובדה שקורי השינה עודם בין עיניו, וראשו איננו צלול עליו. "לו היתה תפילת מנחה כתפילת שחרית שבה הכנות מרובות לשמונה עשרה, מה טוב היה" חשב לעצמו.

לאחר תפילת המנחה וארוחת צהריים, נזכר אביאל שעליו להיפגש היום עם אודליה. "לא הספקתי ללמוד בכלל היום, ועכשיו גם סדר צהריים יתפספס בגלל שידוך?!" תמה לעצמו. "אולי אבטל את הפגישה? נישט קיין שייך. אחרי הסערה האחרונה היא לא תניח לי לנפשי אם אבטל את הפגישה." הסיק. אביאל למד בקצות החושן עד השעה שלוש, התקלח מקלחת קצרה, החליף מלבושיו, חזר ללמוד, וברבע לארבע הלך לדירתה של אודליה.

בהגיעו לשם, ראה את אודליה וכל פניה מאירות משמחה.

-         "את ממש מאושרת." – אמר אביאל.

-         מה שגרר תגובה ביישנית מצידה של אודליה: "מותר לי להיות מאושרת מזה שאני רואה אותך?"

-         "מותר." – אמר אביאל, בעודו מהרהר לעצמו: "טאטע, תודה לך שעשית שאודליה כל כך מתוקה... זה עושה לי טוב על הלב."

-         "ומותר לך להחמיא לי על מה שאני לובשת?"

-         "ודאי שמותר..." – הגיב אביאל בחיוך – "ואת בהחלט נראית מקסים כהרגלך."

-         "אז המראה שלי תמיד מוצא חן בעיניך?"

-         חיוכו של אביאל התרחב, והוא הגיב: "בואי נקבע לאן הולכים, ואז נדון בזה..."

-         "מתחמק כהרגלך... תקבע לאן נלך, ונלך."

-         "גן הוורדים?"

-         "יאללה, הלכנו."

השניים החלו לצעוד יחד לכיוון גן הוורדים, ואודליה המשיכה בשיחה:

-         "עכשיו אתה אמור לדבר על זה שאני תמיד מתלבשת יפה."

-         אביאל חשב לדקה קלה ואחר אמר: "אני אומר לך את האמת. כל העניין הזה של מראה, לא מובן בעיני. הרי כשלומדים להכיר עלמה מסוימת, גם אם בתחילה היא נדמתה כעורה, לאחר ההיכרות איתה היא נדמית בעיניך כבחורה הכי יפה בעולם. תני לי לספר לך סיפור. בזמנו השתדכתי עם עלמה מסוימת, ומטבע הדברים הדבר לא צלח. אחרי שנה וחצי, ראיתי ממרחק בחורה ברחוב, ושמתי לב שהצמה שלה, שקלועה בצורה מאוד ייחודית, היא בדיוק כמו הצמה של המשודכת לשעבר. אבל הכרתי שלא ייתכן שהמדובר במשודכת, שהרי המשודכת היתה יפהפייה והעלמה הזו כעורה היא. כאשר המשכתי ללכת והתקרבתי לעלמה, היא חייכה חיוך רחב והחלה לשוחח עמי, להפתעתי התברר שהמדובר במשודכת. לאחר זמן, כשהתבוננתי בדבר, הבנתי כי באמת המשודכת כעורה, אולם בגלל ששהיתי עמה זמן רב כל כך ולמדתי להכיר אותה, נדמתה היא בעיני ליפהפייה."

-         אודליה תלתה באביאל מבט מתמיה, ואמרה: "אבי, התשובה הנכונה היתה: אודליה, את תמיד נראית יפהפה."

-         אביאל פרץ בצחוק, ואמר: "אודליה, את מצחיקה, ואת חמודה, ואת תמיד נראית מקסים. זה מספיק טוב לך?"

-         "ואני גם יקירתך..."

-         "לא, נפלט מפי פעם לגבייך המינוח ´יקירתי´, זה לא אומר דבר." – אמר אביאל מתוך שעשוע.

-         "טעות פרוידיאנית."

-         "את זה אני לא אכחיש."

-         "האחרון שקרא לי ´יקירתי´ היה בנצי..." – אמרה אודליה.

-         "אם זה מעציב אותך, זה עוד סיבה למה לא לקרוא לך כך..." – הגיב אביאל מתוך שעשוע.

-         "מצחיק´ול... זה לא מעציב, זה משמח שלמרות הטראומה אני מצליחה להתגבר על זה ולהתחבר עם בחור אחר. אני זוכרת את הרגע המדויק שבו הבנתי, יותר נכון חשבתי שאני מבינה, בעצם – טעיתי לחשוב, שבנצי האחד..." אביאל חשב לעצמו: "אני ממש לא צריך לשמוע את זה, זה רק יגרום לי לקנא." וממילא פיזם לעצמו במוחו את ההקדמה לקדיש של רבי לוי יצחק מבארדיטשב, ולאחר דקותיים שם לב לפנייתה של אודליה אליו: "מתי אתה הגעת למסקנה שהדס היא האחת?"

-         אביאל חשב במשך זמן מה, וניסה לסרוק במוחו את קשרו עם הדס ולענות תשובה הגונה, אך כשל בדבר ואמר: "אני אגיד לך את האמת, אני לא זוכר רגע כזה. אבל אני יודע שהיה כזה דבר, כי אני זוכר את הלחץ שהרגשתי בעקבותיו."

-         "איזה לחץ היה לך?"

-         "היה יום אחד, שבו היינו אמורים להיפגש בערב בירושלים. הדס לקחה את המכונית ונסעה לכיוון ירושלים, בעודה מסיעה כמה מחברותיה לירושלים. כשהתכוננתי לפגישה חשבתי עליה, והבנתי שיכול להיות שהיא האחת. נלחצתי לגמרי, התקשרתי לחבר הכי טוב שלי – אבל הוא לא ענה, ניסיתי עם השני בטיבו – אבל הוא היה עמוס ולא יכל לדבר. אז הבנתי שאולי כדי שהיא לא תטרח כדאי להיפגש במקום במקום שנקבע מראש, במקום אחר שיהיה לה יותר נוח להגיע אליו. התקשרתי אליה, והיא אמרה לי מייד שהיא מדברת איתי בדיבורית. דיברתי איתה במשך דקה, והיא אמרה שמוטב לא לשנות את מקום המפגש. המשכתי להיות בלחץ, עד שאמרתי לעצמי: ´אביאל, ואם הדס היא האחת, זה כל כך רע?!´ ואז קלטתי שאני אשמח אם היא תהיה האחת, ונרגעתי. בערב, כשנפגשנו, הדס דברה על כך שנשמעתי מאוד לחוץ כשדברתי איתה, והוא מותיב לה והוא מפרק לה, והיא אמרה שהיא מניחה שזה בגלל שדיברתי בדיבורית והחברות שלה שמעו אותי. אני שתקתי ולא תיקנתי אותה, כי התביישתי לספר על מה שעבר עלי..."

-         "איזה קטע. קרה לי משהו ממש דומה, בלילה לפני שנפגשתי עם ההורים של בנצי. דנתי עם חנה איזה מתנה כדאי שאני אביא למפגש, ותוך כדי שדיברתי הרגשתי לחץ מאוד כבד בחזה, ולא הצלחתי להשתחרר מזה. רק אחרי כמה שעות הלחץ עבר. למחרת סיפרתי לבנצי על הלחץ, והוא בכלל לא הבין מה אני רוצה..."

-         "אז עשיתי טוב בזה שלא ספרתי להדס, היא בטח לא היתה מבינה על מה אני מדבר." – הגיב אביאל.

-         "לא... אני בטוחה שהדס היא בחורה נורמאלית, והיא היתה אומרת לך: אבי יקירי, אין לך ממה להילחץ..."

-         "והיתה מקנחת את זה באמירה שבעוד שבוע היא חותכת..." – הוסיף אביאל, והכאב היה ניכר בקולו.

-         "די להיות מלנכולי!"

-         "כן אמא... עוד משהו?"

-         "כן... לעולם אל תקרא לי אמא..." – אמרה אודליה, ואודליה חייך חיוך רחב למשמע ההלצה.

השניים המשיכו בשיחתם דקות ספורות, עד שהגיעו לכניסה לגן הוורדים. בהגיעם לשם פנה אביאל אל אודליה ואמר: "לאן את רוצה ללכת בגן?"

-         "לאן שבא לך..." – השיבה אודליה.

-         אביאל חשב לעצמו: "אוף, חשבתי שאודליה אחת שתופסת פיקוד, אני לא אוהב להחליט על דברים כאלה." וניסה לדחות את הקץ באומרו: "את רוצה להלך מסביב לגן או שאת מעדיפה לשבת באיזה ספסל?"

-         דבר זה גרר תגובה קשה מצידה של אודליה: "אבי, מה נסגר איתך? זו הפגישה הראשונה שלנו?! היתה איזו פגישה שהלכנו בה כל הזמן?! אתה עוד לא קלטת שאני מעדיפה לשבת?!"

-         אביאל הגיב בחשש: "חשבתי שכך האמת..." – "נו טוב, מותר לשנות מפני דרכי השלום" הרהר לעצמו – "אבל רציתי להיות בטוח." – "רגע" חשב, "אבל אודליה לא אמרה איפה נשב..." –  "אז לאן נלך לשבת?" שאל.

-         "יש לי רעיון" – אמרה אודליה באירוניה – "אתה תקיים דיון עם עצמך, בנוגע לשאלה המאוד מאוד קריטית וחשובה באיזה ספסל נשב, וכשתסיק מסקנה – תודיע לי מה החלטת..."

-         "אם הבחירה בידי, אז נלך לספסל שוויץ." – אמר אביאל, בעודו מהרהר: "אני מקווה שהוא לא תפוס, מה אנחנו אמורים לעשות אם זה המצב? אני מניח שאפשר ללכת לספסל אחר... אז אני אצטרך לעקוב בדרך לספסל שוויץ על כל הספסלים לראות איפה הם נמצאים שאני אוכל למצוא ספסל בקלות. רגע, בטח אודליה תצפה שפשוט נמשיך אחר כך בשביל ונתיישב בספסל אחר בהמשך... בקיצור, אם הספסל יהיה תפוס, אני אציע שנתיישב בספסל הראשון שיהיה פנוי אחרי ספסל שוויץ."

השניים החלו להתקדם במעלה השביל, ואודליה אמרה: "אני יכולה לשאול מה זה בדיוק ספסל שוויץ?"

-         "וואס דער פשט ´ספסל שוויץ´... זה פשוט. יש הרבה עמודי תאורה בגן, ויש הרבה ספסלים בגן, אבל מקום שבו מתחברים יחד השניים ואפשר לשבת בו בניחותא בלילה, ולראות פני המשודכת – יש רק בספסל שוויץ."

-         "כאילו שחשוב לך לראות את הפנים של המשודכות..." – אמרה אודליה וצחקה.

-         "את הפנים שלך חשוב לי לראות." – אמר אביאל בביישנות.

-         "חנפן קטן... אבל רגע! יש עדיין אור בחוץ, אז למה אנחנו צריכים להתיישב דוקא שם?"

-         אביאל השיב בנימה מבודחת: "אודליה... למה את מקשה קושיות? זה מה שעלה במוחי."

-         "אתה מתיישב לעיתים קרובות בספסל?"

-         "האמת שלא כל כך יוצא לי, אבל שמעתי עליו הרבה."

-         "בלבלת אותי. זו איזו מין מסורת אצלכם במרכז?"

-         "לא הייתי אומר מסורת... אבל זה בהחלט ספסל ידוע."

-         "הספסל סלבריטי! איזה כיף לו! יש טובות הנאה?" – שאלה אודליה.

-         "הוא זוכה לשמש מושב לפגישות מרובות – זו טובת הנאה מספקת!" – השיב אביאל.

השניים הגיעו לספסל, אשר כהבטחת אביאל, היה ליד שביל שבצידו השני מופיע שלט, שעליו רשום: שוויץ.  

-         "הרי לך הספסל, והרי לך הפנס. את רואה שצדקתי?" – אמר אביאל.

-         "צדקת בהכל, חוץ מדבר אחד... זה לא ספסל שוויץ!"

-         "מה זאת אומרת?" – שאל אביאל מתוך בלבול.

-         "שמע, זאת לא הפעם הראשונה שאני נמצאת בגן הוורדים... מהצד האחד של השביל זה החלקה של אוסטריה, והכל שם צבוע בכחול, ושם נמצא הספסל שהברזלים שלו גם כן צבועים בכחול, ומהצד השני של השביל זה החלקה של שוויץ, שצבועה בלבן. אז זה הספסל של אוסטריה, לא של שוויץ."

-         "את רוצה שיקראו לזה על שם הנאצים?!" – תמה אביאל בקול רם.

-         "אבל זו האמת!"

-         "אבל לא שייך לקרוא לזה הספסל של אוסטריה. זה נמצא ליד השלט של שוויץ, וממילא זה הספסל של שוויץ."

-         "בטח אף מרכזניק לא שם לב לזה שזה בכלל נמצא בחלקה של אוסטריה, כי כולם רק רואים את השלט... ולכן אתם חושבים שזה הספסל של שוויץ..."

-         אביאל חשב למספר שניות, ואחר אמר: "את יודעת מה... יכול להיות. אז מה? זה בכל זאת הספסל הנורמאלי היחיד בלילה."

-         "אז אולי נתיישב בו במקום לדבר?"

-         "איזו חמודה היא..." חשב אביאל לעצמו, ואמר: "הבה ונשב..."

השניים התיישבו על הספסל במרחק זעום אחד מהשני.

-         "פששש... שים לב איך אנחנו יושבים קרובים זה לזה. בפגישה הראשונה ישבנו בקצוות מנוגדים של הספסל." – אמרה אודליה.

-         "נראה לי שתמיד ישבנו קרוב אחד לשני." – אמר אביאל, בעודו מהרהר: "אחנו תמיד יושבים צמודי, לא?"

-         "נראה לי שאתה הוזה... אבל רגע, למה הספסל זז?" – אמרה אודליה, בעודה מניעה את עצמה ימינה ושמאלה, על מנת להדגים את התנודתיות של הספסל.

-         "הוא ספסל מרכזניקי, הוא לא בדיוק מיושב..." – השיב אביאל בבדיחות הדעת.

-         "ומה איתך? אתה מיושב?

-         אביאל לא הבין את דבריה של אודליה, וממילא הגיב בשאלה נגדית: "למה הכוונה?"

-         "הכוונה... תשמע, אני חשבתי על זה היום, ויש לי שאלה חשובה שאני צריכה לשאול אותך. אני בחורה מיושבת, מתוקתקת, יש לי משרה, דירה, חיים. אבל אתה – מה יש לך? אתה יושב כל היום ולומד, אבל יש לך תכנונים לעתיד? אתה יודע ממה תתפרנס? איך תתפרנס? איך ייראו החיים שלך בעוד עשרים שנה?"

אביאל חשב על שאלתה של אודליה במשך זמן מה, ולא ידע איך ישיב עליה בצורה שתניח את דעתה.