כשהגיעה אודליה לנמל התעופה, ראתה מיידית את חנה, שחכתה לה במקום המיועד.

חנה נכנסה למכונית, השתיים התחבקו ונישקו זו את רעותה על הלחיים, ואחר, במפתיע, אמרה חנה: "אודליה, יש לי מכתב שכתבתי לקדוש ברוך הוא, ורציתי להקריא לך אותו. אז בואי נתחיל לנסוע, ובמהלך הנסיעה אקריא לך את המכתב."

אודליה מלאה את בקשתה של חנה, והחלה לנסוע. לאחר שיצאו מנמל התעופה, הוציאה חנה נייר מקופל מהתיק שלה, והחלה לקרוא בקול רם:

"רבונו של עולם, אתה בטח תמה למה אני כותבת לך מכתב, ולא מדברת איתך בפה שנתת לי, ועוד יותר מזה אתה תמה למה אני כותבת בשבת. האם אני באמת חושבת שאתה תקשיב לי בעודי מחללת שבת?! אבל אבא, אני לא מחללת שבת כי אני רוצה להכעיס אותך, ואני לא מחללת שבת בכוונה לחלל שבת, אני מחללת שבת כי אני לא מסוגלת יותר לשמור על השבת. אני כותבת מכתב, כי אני לא חושבת שאני מסוגלת כרגע לדבר איתך ישירות. אני כועסת עליך יותר מידי.

תסלח לי על המשפטים הלא ברורים, אבל המחשבה שלי לא צלולה. הכעס גובר יותר מידי. לפני איזה שעה – שעה וחצי, קצת לפני שבת, אבא התקשר אלי ואמר לי שרות התארסה. רות – אחותי הקטנה בת התשע-עשרה – התארסה! כבר שמונה שנים חלפו מאז שהרגשתי לראשונה את הבדידות שבאי-מציאת-הזיווג, ש-מ-ו-נ-ה שנים!!! והאם הזיווג בא? לא. ועכשיו אתה מגיש לרות את הזיווג שלה על מגש של כסף בלי לעשות כלום?! האם זה נשמע לך נורמאלי?! האם זה תקין?!

איך אני אמורה להרגיש? אני אמורה לאהוב אותך?! אני אמורה לבטוח בך?! כל מה שאתה עושה זה לאכזב אותי. עוד מכה ועוד מכה ועוד מכה, אני לא יכולה יותר.

אני הבכורה ואני אמורה להתחתן ראשונה מבין האחים והאחיות, לא אחרונה! בכל-פעם שאני מסתכלת על האחיינים שלי, כואב לי הלב, כי אני מרגישה כאילו אלה היו אמורים להיות הילדים שלי.

אני כל כך בודדה, ואתה לא מושיע אותי. אני לא יודעת אם בגלגול קודם הייתי רוצחת סדרתית או משהו, ולכן אתה מעניש אותי בצורה הזאת, אבל אני לא מסוגלת ככה.

אני בודדה, ועקרה, וחסרת-כל. אני כשלון, אני לא מצליחה במשימה הכי יסודית – להתחתן. נמאס לי!

אתה בכלל יודע מה זה לחוש בדידות? אתה יודע איך זה לעבור יום ועוד יום ועוד יום, ולהרגיש שאת כשלון מוחלט, שאת לא מצליחה לעשות את הדבר הכי בסיסי שיש? אתה יודע איך הכאב מפלח את הלב כשמישהי צעירה ממך מתארסת? יש לך בכלל מושג איך זה מרגיש?!

ואתה יודע מה הדבר הכי קשה? שאני לא יודעת מה האלטרנטיבה. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להתפלל אליך יותר, אבל אני לא יודעת מה לעשות אם לא אתפלל. אני לא יודעת אם אני מאמינה בך יותר, אבל מחוסר האמונה לא תצמח לי ישועה.

מה אעשה? אהיה חילוניה? האם חיי יהיו מלאי תוכן? ודאי שלא. אבל אולי הכאב ייעלם? אני לא חושבת שקל יותר לחילוניה למצוא את שאהבה נפשה, אבל ודאי שיש לה יותר אמצעים להשכיח את כאבה. אם אני יוצאת לפגישה עם בחור, ואני יודעת שהוא לא יהיה בעלי – אני חייבת לחתוך. אני לא יכולה לקבל ממנו אהבה, ואני לא יכולה להעניק לו שום דבר. בעולם  החילוני זה לא ככה, שמה ניתן לתת אהבה. וזה בדיוק מה שאני צריכה.

ומה אני אעשה בעניין עבודה? הכישרון היחיד שלי הוא ללמד מקצועות קודש, האם אני מסוגלת לעבוד במשהו אחר? ללמד משהו אחר? אולי בכלל להסב את עצמי למקצוע חדש לגמרי? ואיך המשפחה תגיב? והאם אני יכולה בכלל לחיות את חיי כאילו אין דין ואין דיין?

אני יודעת שיש דין, ואני יודעת שעל חילול השבת הזה אני אשרף בגהינום. וכואב לי מאוד שאני מחללת שבת. אבל אני לא יודעת מה עוד לעשות.

במשך עשרים ושבע שנים ניסיתי לעשות מה שאתה מצווה אותי. אבל אני לא יכולה יותר. העול כבד מידי. אני לא יכולה לקיים מצוות ולנסות לעשות מה שאתה רוצה, כשאני כועסת עליך כל כך הרבה.

אני כותבת לך את המכתב, בעצם יום השבת, ואני בוכה. חלק מהבכי זה בגלל שאני מחללת את השבת – מה שלא האמנתי שאי-פעם אעשה, וחלק מהבכי זה בגלל הבדידות שלי, אבל עיקר הבכי, נובע מגט הכריתות שאני עומדת לתת לך. ואולי יותר מדויק לומר, מגט הכריתות שאתה נתת לי מזמן, ושאני רק מקבלת אותו כעת.

אני מאוכזבת ממך, ואני לא יודעת אם אני יכולה להמשיך בקשר איתך. כנראה שלא. אני לא חוזרת בי מהמעשים הטובים שעשיתי בימי חיי, אבל אל תצפה שיהיו עוד רבים מהם. אתה אכזבת אותי פעמים רבות, וכעת אני לא מסוגלת לבטוח בך יותר.

אתה אכזבת אותי כל כך הרבה פעמים, ואני כועסת עליך. אני כל כך כועסת עליך, שאני חושבת שאני כבר הגעתי לזה שאני שונאת אותך. אתה לא ראוי שאני אתפלל אליך. אתה לא ראוי שאני אעשה מה שאתה מצווה.

אם אתה כל כך אכזרי, שאתה לא רוצה לגאול אותי מהבדידות, בשביל מה אני צריכה אותך?

זהו זה. אני סיימתי את הקשר שלי אתך. אני לא יודעת מה הלאה, והאמת היא שהמחשבה מפחידה על כך אותי מאוד, אבל אני יודעת שהמשך החיים שלי יהיה בלעדיך.

בטחתי בך, האמנתי בך, ואתה – אתה אכזבת אותי. אז מה יש לי עוד לומר לך?

אם אתה קיים או לא, זו לא שאלה שמעסיקה אותי כעת, פשוט כי אתה לא רלוונטי יותר לחיי. לך לא אכפת ממני, אז גם לי לא אכפת ממך יותר. הולכת אותי שולל במשך עשרים ושבע שנים, הולכת אותי שולל לחשוב שאכפת לך ממני. אני לא אתן לך את היכולת לפגוע בי יותר. אני לא אחשוב עליך יותר, לא אתעסק איתך יותר, פשוט אתעלם ממך לחלוטין.

אולי אתה קיים, ואולי אתה משגיח בהשגחה פרטית, ואולי כל מעשיך לטובה, אבל אני לא יכולה להתקדם אתך יותר. דרכנו צריכות להיפרד – כאן ועכשיו.

רציתי לומר לך שלום אבא יקר, ולבקש ממך, שלא תכאיב לשאר הרווקים והרווקות כמו שהכאבת לי."

כשסיימה חנה לקרוא את המכתב, היא הרימה את עיניה, וראתה את אודליה נוהגת ומעיניה זולגות דמעות מרובות.