בליל שבת, לאחר שהנכדים הלכו לישון, נכנסו דניאל ורות לחדרם. דניאל קפץ במקום מספר פעמים וניתר למיטה.
- "קפיץ-קפוץ" – אמרה רות – "מאיפה אתה לוקח את כל המרץ הזה?"
- "נכדים נותנים לי מרץ."
- "כשהיו לנו ילדים קטנים אני עשיתי את כל העבודה, ועכשיו פתאום יש לך מרץ?!"
- "כשהיו לנו ילדים קטנים לך היה מרץ, עכשיו שהם מבוגרים לי יש מרץ, לסיכום – יש לנו נישואין מאוזנים."
- "ומתי כבר לבת הקטנה שלך יהיו נישואין מאוזנים?"
- "עזבי אותך מאוזנים, העיקר שתתחתן כבר."
- "אני לא רוצה שהיא תתחתן עם סתם איזה ז'לוב."
- "היא בת 27... אני מוכן להתפשר..."
- "אבל הבת שלך לא!"
- "זו כבר בעיה שלה, לא שלי." – השיב דניאל.
- "אם אתה רוצה שהבת שלנו תתחתן – אז זו גם בעיה שלך."
- "מבחינתי, אין בעיה שתייצר נכדים בצורה אחרת..."
- "כן, היא יכולה לקנות בסופר." – אמרה רות בלעג.
- "אולי להשכיר?"
- "קפיץ-קפוץ! די לשטויות! הנושא רציני."
- "רות אהובתי, לפעמים נושאים כבדים מידי, אז אני נוהג לנסות לברוח מלדון בהם. את עוד לא מכירה אותי?!"
- "ודאי שאני מכירה. אבל זה עדיין מתסכל."
- "טוב, אז אעטה ארשת פנים רצינית ונדון בנושא."
- "אתה מסוגל בכלל לעטות ארשת פנים רצינית?"
- "לא, אבל בגלל שאני שחקן טוב, אני יכול לעשות הצגה כאילו אני רציני."
- "ואיך זה יקדם את הדיון?"
- "למה את חושבת שהדיון אמור להתקדם? לא הבהרתי שאני רוצה להתחמק מלקיים אותו?!"
- "כי בתור אשתך, מגיע לי שיתייחסו אלי ברצינות."
- "יקירתי" – השיב דניאל כשבת צחוק על פניו – "היית צריכה לחשוב על זה לפני שהתחתנת עם ליצן..."
- "אמא שלי באמת טענה שאתה ליצן..."
- "יש מישהו שטען אחרת?!"
- "אני..."
- "נו טוב, את היית מאוהבת בי, כאילו שחשבת בהיגיון."
- "אני עדיין מאוהבת בך."
- "אז את עדיין לא חושבת בהיגיון." – השיב דניאל בעודו צוחק בקול רם.
- "העיקר הוא לא אם אני חושבת בהיגיון, אלא אם הבת שלך חושבת בהיגיון."
- "הבת שלי... – 'ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר'."
- "כשהיא עושה דברים חסרי פשר והיגיון היא הבת שלך, כשהיא פועלת בחכמה היא הבת שלי; זה לא מובן מאליו?!"
- "מה היא עושה ש'חסר פשר והיגיון'?"
- "היא בת 27, היא עוד לא התחתנה, אני בטוחה שהיו לה הזדמנויות בעבר והיא פספסה אותם. לא שהיא מספרת לי משהו חלילה, זה היה הורג אותה לשתף אותי בחיים שלה."
- "ואת תאמרי שבחוסר השיתוף היא 'הבת שלי'."
- "לא, לך לא היתה בעיה מעולם לשתף אותי במה שעובר עליך ובמה שאתה חש."
- "אז בזה שהיא לא משתפת אותך היא 'הבת שלך'?!"
- "היא מאומצת..." – השיבה רות, והשניים צחקו יחד.
- "יקירתי, אנחנו צריכים לזכור שהכל בידי שמים. לא אודוש מחליטה מתי היא תתחתן – אלא הקב"ה. אז אין צורך לדאוג, כי הוא יודע מה שטוב עבורה."
- "זה עדיין מתסכל..."
- "אני יודע, ואני בטוח שזה מתסכל את אודוש הרבה יותר."
- "קפיץ-קפוץ, השאלה היא לא אם היא מתוסכלת, השאלה היא אם היא פועלת בדרכים הנכונות על מנת למצוא את הזיווג שלה."
- "זה כבר העניין שלה. היא ילדה גדולה, ולא שייך שאנחנו ננסה להתערב במה שהיא עושה."
- "אנחנו ההורים, וזה התפקיד שלנו לנסות לסייע."
- "האם היא רוצה את העזרה שלנו? לא! אז כמה שזה מתסכל אותנו, וכמה שזה מעצבן, וכמה שזה גורם לנו להרגיש חסרי אונים – אנחנו צריכים לתת לה לנסות למצוא את זיווגה לבד. היא בחורה עצמאית וזה דבר חיובי, מוטב בחורה עצמאית שלא מבקשת עזרה אף פעם, מבחורה תלותית שנזקקת בכל דבר להוריה."
- "אין בושה לבקש עזרה."
- "נכון, אבל אודוש עוד לא למדה את זה. גם זה יבוא מתישהו. כשהיא תהיה אמא להרבה זאטוטים, היא תצטרך עצות מאמא שלה. אני הרי אומר לה לכלוא אותם בארון ולא להוציא אותם החוצה עד שהם יהיו בני 30..."
- "ואז אני אסביר לה שיש דרכים יותר טובות לטפל בילדים, מנעילה בארון."
- "ואז את תהיי הגיבורה שלה!"
- "כן... אבל קודם היא צריכה למצוא בחור שיסכים להיות אב לזאטוטים העתידיים."
- "תשמעי, ב'מי שברך' לקריאת השם, ברכו אותנו שנזכה 'לגדלה לחופה ולמעשים טובים'; למעשים טובים כבר זכינו ברוך ד', אז אני מניח שעוד מעט נזכה גם לחופה. אין מה לדאוג."
- "קפיץ-קפוץ, כמו שאני יודעת שאתה ליצן ושאתה לא אוהב לדון בדברים רציניים, אתה צריך לדעת שאני דאגנית. אני לא יכולה לשוט לי בהווה כמוך ללא דאגה על העתיד, אני לא מתוכנתת ככה."
- "אבל את לא צריכה לתת לדאגות לשגע אותך יותר מידי. הבת שלנו תתחתן, בקרוב, זה ברור, אז אין מה לדאוג."
- "אני מקווה שאתה צודק."
- "אני צודק."
- "אתה כל כך טוב בהרגעה שלי."
- "זה בגלל שיש לי הרבה שנות ניסיון..."
- "ועוד נכונות לך, אם ירצה ד', עוד הרבה שנים נוספות."
- "אם ירצה ד', יקירתי..."
- "אני כל כך אוהבת אותך אהובי, ואני מודה בכל יום לקב"ה על זה שהוא הכיר בינינו, וגרם לנו לרצות להתחתן."
- "אני גם אוהב אותך מתוקה." – הצהיר דניאל, ונשק לרעייתו על לחייה.
תגובות