[ליצירה]
תהיה בטוח שהפלאפון שלה דלק כל הזמן ורק חכתה לטלפון מימך, כולי תקוה שבסוף הסכמת להמשיך את הקשר שלכם. כי ממש חבל אם לא, אני בטוח שהיא מצטערת על המעשה המטופש שעשתה ואני מקוה שאתה לא תהיה טיפש בשביל לפסול אותה על זה.
[ליצירה]
אנ לא חושבת שזה מה שקובע את אופי האדם ואת היכולת לבנות ביחד בית, ממש לא.
(נ"ק למחשבה: האם היית מתייחס באותה צורה למישהי שהיא גרושה (ומטבע הדברים...) מבעל מכה???)
[ליצירה]
אני מצד אחד מקנא בתמימותו של האיש הזה, ומצד שני אני לא יכול לסבול אותו. בא לי לקחת סיכה ענקית ולפוצץ לו את הבועה, אבל מצד שני גם יש לי מן סוג של חלום לחיות בתוך בועה כזו בעצמי. בעצם לא. לא יודע. בלאגן.
בכל אופן, אם אתה לא רוצה שאנשים יחוו, יתרגשו ויחושו את הכתיבה שלך אז למה אתה כותב סיפור?
תפרסם תזה על - "דוסים בגיל שלושים וסוגיות בטהרת המשפחה".
ולא עשית זאת.
[ליצירה]
ב"ה
מעניין שהתחושות שעלו בך קשורות דוקא לחטא הזה, קיבלתי הרבה תגובות שונות מקוראים באיזה חטא לדעתם מדובר, והתגובות שונות מקצה אל הקצה.
בכל-אופן, המטרה של הסיומת היתה לגרום לקורא לחשוב, ולהבהיר שכל הסיפור היה על חטא שהוא לא דמיין בדעתו.
(אם מישהו דמיין לפני השורה האחרונ מהו החטא המדובר - כל הכבוד!)
[ליצירה]
כואב ומשמח כאחד.
כואב לראות צער, אך כמה משמח שהצער ממנף את העתיד, מחייה את ההווה, ונותן זוית ראיה חדשה על העבר.
בעצם יסורים זו ברירת מחדל הפשוטה ביותר כדי להגיע לשמחה אמיתית.
דהרי ע"פ גודל ההשתוקקות והצער (חיסרון) יגברו התענוג והשמחה.
חביבין עליך יסורין? שאלו התנאים את חבירם המתייסר, השיב להם: "לא הן ולא שכרם", ז"א, שהבין שיש שכר גדול מהיסורים הללו אך לאחר שידע רז זה כבר לא היה צורך ביסורים, וד"ל.
[ליצירה]
הודעה לרבים
ב"ה
קוראים נכבדים,
כשהתחלתי עם הסדרה תכננתי שיהיו בה עשרה פרקים (כפולים, דהיינו יחידה של הצד שלו ויחידה של הצד שלה), והיא תתאר קשר שארך שבוע.
תוך חודשיים וחצי עמדתי במשימה ורציתי לסיים את הסדרה, אלא שבשל לחצים כבדים מצד הקוראים, המשכתי אותה לבסוף.
בשנה וחצי שחלפה מאז שהייתי אמור לסיים את הסדרה, נוספו לי התחייבויות רבות: העברת שיעורים לבחורים צעירים, עבודה חדשה, ועוד ועוד, כתוצאה מכך, בשנה וחצי האחרונה פרסמתי רק 20 פרקים נוספים (לא כולל הפרק המיוחד שחגג שנה לסדרה).
אין זה הוגן כלפיכם לפרסם סדרה בקצב כה איטי. אינכם אמורים לזכור מה קרה בפרק הקודם, כשהפרק שלאחריו מפורסם רק לאחר חודשיים.
אי-לכך, מתוך אחריות כלפיכם, החלטתי לסיים את הסדרה.
תודה רבה על כל התגובות במהלך פרסום הסדרה,
אני מקווה שהצלחתי להעלות חיוך על פניכם,
חזקי.
[ליצירה]
כתוב טוב, אבל:
לא אמין. וחבל, כי במשך כל הסדרה שמרת על אמינות מפליאה, עם הבנה מפתיעה ביותר של הצד הנשי.
לא מאמינה שקשר כל כך טעון רגשית נחתך בגלל סערה של רגע. היא אוהבת אותו, הוא אותה. היא לא יכולה להגיד לו פתאום "אז תספר לו שנפרדנו". היא יכולה להגיד משהו כמו "אז אולי אנחנו באמת צריכים לחשוב על זה\לדבר על זה", ששניהם יקחו את הזמן לחשוב אם נקודה כל כך קטנה של מחלוקת (וכן, היא קטנה מאד, בהתחשב בעובדה שבציבור הסרוג מספר הדעות שווה לריבוע מספר האוכלוסיה, והסיכוי למצוא בחורה עם מכנה השקפתי משותף כל כך גדול כמו ין אביאל לאודליה הוא נדיר מאד) יכול לגרום לחיתוך כל כך פתאומי.
[ליצירה]
[ליצירה]
ב"ה
גרשון היקר,
כשאנשים נפתחים מאוד אחד כלפי השני, ישנם גם גילויי רגשות וכו' -
אביאל לא בכה, אבל היתה לחלוחית דמעה בעינו.
האם קרה לי כמעשה הזה בפגישה הרביעית?
יותר מזה.
כשנפתחים לגמרי בפני בן-אדם, קורים דברים יותר "הזויים", שמלמדים על חיבור רגשי.
היה אפילו מקרה בעבר שבו זלגה דמעה מעיני בשל התשתתפות בכאב של משודכת שחשה לי על צרותיה, בשיחת טלפון שהתקיימה ערב פגישתנו השנייה.
ככה זה כשיש חיבור.
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
כהרגלך אתה מצטט עובדות לא נכונות.
כל מה שאתה אומר אלו דברים שנאמרו באותו מכתב שהופיע מטעם אחד מ"רבני" צוהר, והדברים הוכחשו נמרצות במכתב התגובה.
ע"פ מה שנכתב במכתב התגובה (כפי שנאמר לי - לא ראיתי את המכתב במו עיני):
א. אין הגבלה על ראשי ישיבות שקבלו את האישור מהוועדה, לחתן אנשים שאינם תלמידים שלהם.
ב. מי שקיבל בעבר אישור ממועצה דתית - האישור נשאר בתוקף.
אני יודע שאתה רוצה להאמין לכל דרבר ארסי שאומרים נגד הרבנות הראשית, אבל מוטב שתעיין בעובדות ותראה אם הם נכונות.
[ליצירה]
המקור
ב"ה
המקור לכונה ליתקון הפרטי ביקבה"ו הוא בעולת ראיה ח"א עמ' יג'.
[והיסוד שבכל דבר ישנו מבט כללי ומבט פרטי מצוי בעין איה מהדורא בתרא בפיסקא הראשונה (עין איה ברכות ח"א עמ' 173)]
[ליצירה]
ב"ה
קוראים יקרים,
נתבקשתי בכמה וכמה הודעות אישיות לחוות את דעתי בנוגע לפלוגתת המגיבים על המניעים של אביאל.
אין בכוונתי לעשות כן -
לענ"ד בכל יצירה יש פנים מרובות וכל אחד טועם בה טעם אחר. אין זה מקומי לומר לקוראים כיצד עליהם להבין את הלך רוחו של אביאל; כל אחד יבין כפי שהוא רוצה.
עם הקוראים היקרים הסליחה, ולמגיבים - יישר כח על ההתעניינות בסיפור.
[ליצירה]
ב"ה
"והצפיה כוללת שימת עין תדירית, גם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד על המשמר ימים על שנה, ולפעמים גם באין לפניו דבר מחודש, ולא יעזוב עמדתו" (מרן הרב זצ"ל בעין איה שבת ח"א עמ' 152, הובא ג"כ בעולת ראיה ח"א עמ' רעט').
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
זה בדיוק הענין. הרב אברהם יצחק שקוע בעצמו ובמוסד שהוא אוהד, ומכיוון שכך כל כולו שקוע במאבק בין המוסד הזה למוסד המתחרה. לגבי שאר המוסדות - יש סתם זלזול.
- זה מה שהובע בפרקים הקודמים.
בפרק הזה, אני פשוט מנסה להאיר אור על הגוש, וכדרכי-בקודש להיות ביקורתי כלפי כל דבר.
[ליצירה]
ב"ה
"וזו אני" היקרה,
גם בצד שלה, אביאל הוא זה ששם לב לדבר, לא אודליה, ועל-כן המשפט נכון. בפרקים שבהם הצד שלו שונה לחלוטין מהצד שלה, אני כותב קודם את הצד שלו, בפרקים שבהם יש דמיון רב - אני כותב קודם את כל מהלך השיחה, ואח"כ מפצל לפי הצדדים השונים.
ואני מקווה שתהני מהמרתון...
[ליצירה]
ב"ה
נ.ב.
וכמובן שאני לא משוחח עם בחורות על הנושאים האלה, לא מפני שזה לא מעניין אותם (כי דוקא, לצערי הרב דיבורים על "נייעס" מושכים זנים שונים של אנשים) - אלא כי זה לא מעניין אותי.
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת):
א. סילוק דיוצר:
בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר).
ב. סילוק דקדושתא:
אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק.
ג. סילוק דקדושתא קטנה:
בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך".
בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים.
ד. סילוק דקינות:
בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה.
אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק")
כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי:
בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים:
פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה.
כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק".