[ליצירה]
תהיה בטוח שהפלאפון שלה דלק כל הזמן ורק חכתה לטלפון מימך, כולי תקוה שבסוף הסכמת להמשיך את הקשר שלכם. כי ממש חבל אם לא, אני בטוח שהיא מצטערת על המעשה המטופש שעשתה ואני מקוה שאתה לא תהיה טיפש בשביל לפסול אותה על זה.
[ליצירה]
אנ לא חושבת שזה מה שקובע את אופי האדם ואת היכולת לבנות ביחד בית, ממש לא.
(נ"ק למחשבה: האם היית מתייחס באותה צורה למישהי שהיא גרושה (ומטבע הדברים...) מבעל מכה???)
[ליצירה]
אני מצד אחד מקנא בתמימותו של האיש הזה, ומצד שני אני לא יכול לסבול אותו. בא לי לקחת סיכה ענקית ולפוצץ לו את הבועה, אבל מצד שני גם יש לי מן סוג של חלום לחיות בתוך בועה כזו בעצמי. בעצם לא. לא יודע. בלאגן.
בכל אופן, אם אתה לא רוצה שאנשים יחוו, יתרגשו ויחושו את הכתיבה שלך אז למה אתה כותב סיפור?
תפרסם תזה על - "דוסים בגיל שלושים וסוגיות בטהרת המשפחה".
ולא עשית זאת.
[ליצירה]
ב"ה
מעניין שהתחושות שעלו בך קשורות דוקא לחטא הזה, קיבלתי הרבה תגובות שונות מקוראים באיזה חטא לדעתם מדובר, והתגובות שונות מקצה אל הקצה.
בכל-אופן, המטרה של הסיומת היתה לגרום לקורא לחשוב, ולהבהיר שכל הסיפור היה על חטא שהוא לא דמיין בדעתו.
(אם מישהו דמיין לפני השורה האחרונ מהו החטא המדובר - כל הכבוד!)
[ליצירה]
כואב ומשמח כאחד.
כואב לראות צער, אך כמה משמח שהצער ממנף את העתיד, מחייה את ההווה, ונותן זוית ראיה חדשה על העבר.
בעצם יסורים זו ברירת מחדל הפשוטה ביותר כדי להגיע לשמחה אמיתית.
דהרי ע"פ גודל ההשתוקקות והצער (חיסרון) יגברו התענוג והשמחה.
חביבין עליך יסורין? שאלו התנאים את חבירם המתייסר, השיב להם: "לא הן ולא שכרם", ז"א, שהבין שיש שכר גדול מהיסורים הללו אך לאחר שידע רז זה כבר לא היה צורך ביסורים, וד"ל.
[ליצירה]
הודעה לרבים
ב"ה
קוראים נכבדים,
כשהתחלתי עם הסדרה תכננתי שיהיו בה עשרה פרקים (כפולים, דהיינו יחידה של הצד שלו ויחידה של הצד שלה), והיא תתאר קשר שארך שבוע.
תוך חודשיים וחצי עמדתי במשימה ורציתי לסיים את הסדרה, אלא שבשל לחצים כבדים מצד הקוראים, המשכתי אותה לבסוף.
בשנה וחצי שחלפה מאז שהייתי אמור לסיים את הסדרה, נוספו לי התחייבויות רבות: העברת שיעורים לבחורים צעירים, עבודה חדשה, ועוד ועוד, כתוצאה מכך, בשנה וחצי האחרונה פרסמתי רק 20 פרקים נוספים (לא כולל הפרק המיוחד שחגג שנה לסדרה).
אין זה הוגן כלפיכם לפרסם סדרה בקצב כה איטי. אינכם אמורים לזכור מה קרה בפרק הקודם, כשהפרק שלאחריו מפורסם רק לאחר חודשיים.
אי-לכך, מתוך אחריות כלפיכם, החלטתי לסיים את הסדרה.
תודה רבה על כל התגובות במהלך פרסום הסדרה,
אני מקווה שהצלחתי להעלות חיוך על פניכם,
חזקי.
[ליצירה]
כתוב טוב, אבל:
לא אמין. וחבל, כי במשך כל הסדרה שמרת על אמינות מפליאה, עם הבנה מפתיעה ביותר של הצד הנשי.
לא מאמינה שקשר כל כך טעון רגשית נחתך בגלל סערה של רגע. היא אוהבת אותו, הוא אותה. היא לא יכולה להגיד לו פתאום "אז תספר לו שנפרדנו". היא יכולה להגיד משהו כמו "אז אולי אנחנו באמת צריכים לחשוב על זה\לדבר על זה", ששניהם יקחו את הזמן לחשוב אם נקודה כל כך קטנה של מחלוקת (וכן, היא קטנה מאד, בהתחשב בעובדה שבציבור הסרוג מספר הדעות שווה לריבוע מספר האוכלוסיה, והסיכוי למצוא בחורה עם מכנה השקפתי משותף כל כך גדול כמו ין אביאל לאודליה הוא נדיר מאד) יכול לגרום לחיתוך כל כך פתאומי.
[ליצירה]
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת):
א. סילוק דיוצר:
בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר).
ב. סילוק דקדושתא:
אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק.
ג. סילוק דקדושתא קטנה:
בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך".
בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים.
ד. סילוק דקינות:
בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה.
אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק")
כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי:
בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים:
פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה.
כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק".
[ליצירה]
ב"ה
קופץ היקר,
א. אכן כן.
ב. לפי חז"ל יוכבד נולדה בכניסה למצרים, ולכן למרות שהמנין הכולל של היורדים למצרים הוא 70, בפרטן אתה מוצא רק 69. עמרם לא נמנה שם - ומכאן שהוא נולד כששהו בנ"י במצרים.
ג. "דרישתי" וכו', זו ציטטה מפורסמת, אך לא מדוייקת שנאמרת בישיבה, כשהכוונה לציטוט מפאשקעוויל שנכתב בידי אלה ש16 שנה לאחר מכן פלגו את הישיבה, בתום השבעה על מרן הרב צביהודה זצ"ל. הציטוט המדויק, הוא כדלהלן: "דרישתי היא שהרב שפירא שליט"א יקָרא ראש ישיבה ולי תהיה זכות שוה בהכרעות ההנהלה ז"א החתימה על עניני הממון וכן בקבלת ופטור ר"מים וכן בקבלת ופטור תלמידים וכן לגבי עמדת הישיבה כלפי חוץ וכן בשאר הכרעות הנראות לי כגורליות, ז"א שבכל אלה תהיה דעתי מכרעת ומעכבת עם כ' הרב שפירא נר"ו."
ד. הגר"א, בפירושו לתיוקני הזוהר (מובא באבן שלמה פי"א סעיף ח') כותב: "ה' [ – חמישה] מיני ערב רב ובעלי מחלוקת גרועים מכולם והם נקראים עמלקים ואין ב"ד [ – בן דוד] בא עד שימחו מן העולם".
[ליצירה]
גניזה
ב"ה
המתבונן ביצירה מבין כי הקריטריון לגניזה אצלי, איננו האם היצירה טובה או לא, אינני מתיימר שאף אחת מיצירותי הינן יצירות טובות. הקריטריון לגניזה הוא האם היצירה מביעה משהו אמיתי או אל. מכיון שיצירה זאת מביעה אמת פנימית שלי פרסמתיה.
[ליצירה]
ב"ה
גרשון ורדף היקרים,
צר לי אם אינכם חושבים שהדבר ריאלי. המעשה אירע באמת, אבל כנראה שאני רגשן מידי, כי גבר אמיתי לא בוכה אף פעם, וודאי שאין לו לחלוחי דמעות בעיניים כשהוא חושב על דברים שכואבים לו....
[ליצירה]
ב"ה
עידו היקר,
"ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" וגו' -
פרעה חולם - וגם המציאות שלנו נדמית כחלום, כי היא בלתי נתפסת. (וע' בירושלמי תענית פ"ג ה"ט במעשה דחוני המעגל - סבו של חוני המעגל הידוע)
ורובד נוסף - שר המשקים שוכח את יוסף, ויש כביכול ייאוש, אבל באמת ד' מסובב את הכל לטובה.
[ליצירה]
ב"ה
מעין היקר,
אינני מכיר את סתם, ולא ידעתי שהוא פסגאי, לו יצויר שהייתי יודע זאת הייתי פוטר עצמי מלהשיב לו. אם הוא היה חפץ בדיון עניני בטענות שהועלו בסדרה, הוא היה יכול לעשות זאת, תחת-זה הוא החליט להטפל לביטוי המשמש תדירות בישיבה (אני לדוג' השתמשתי בו השבוע פעמיים). ומכיוון שכך, אמרתי את האמת - שבשעה שנאי מתאר דמות של מרכזניק, מטבע הדברים אשים בפיו את צורת הביטוי שבה הוא מורגל.
[ליצירה]
ב"ה
קוראים יקרים,
נתבקשתי בכמה וכמה הודעות אישיות לחוות את דעתי בנוגע לפלוגתת המגיבים על המניעים של אביאל.
אין בכוונתי לעשות כן -
לענ"ד בכל יצירה יש פנים מרובות וכל אחד טועם בה טעם אחר. אין זה מקומי לומר לקוראים כיצד עליהם להבין את הלך רוחו של אביאל; כל אחד יבין כפי שהוא רוצה.
עם הקוראים היקרים הסליחה, ולמגיבים - יישר כח על ההתעניינות בסיפור.