[ליצירה]
תהיה בטוח שהפלאפון שלה דלק כל הזמן ורק חכתה לטלפון מימך, כולי תקוה שבסוף הסכמת להמשיך את הקשר שלכם. כי ממש חבל אם לא, אני בטוח שהיא מצטערת על המעשה המטופש שעשתה ואני מקוה שאתה לא תהיה טיפש בשביל לפסול אותה על זה.
[ליצירה]
אנ לא חושבת שזה מה שקובע את אופי האדם ואת היכולת לבנות ביחד בית, ממש לא.
(נ"ק למחשבה: האם היית מתייחס באותה צורה למישהי שהיא גרושה (ומטבע הדברים...) מבעל מכה???)
[ליצירה]
אני מצד אחד מקנא בתמימותו של האיש הזה, ומצד שני אני לא יכול לסבול אותו. בא לי לקחת סיכה ענקית ולפוצץ לו את הבועה, אבל מצד שני גם יש לי מן סוג של חלום לחיות בתוך בועה כזו בעצמי. בעצם לא. לא יודע. בלאגן.
בכל אופן, אם אתה לא רוצה שאנשים יחוו, יתרגשו ויחושו את הכתיבה שלך אז למה אתה כותב סיפור?
תפרסם תזה על - "דוסים בגיל שלושים וסוגיות בטהרת המשפחה".
ולא עשית זאת.
[ליצירה]
ב"ה
מעניין שהתחושות שעלו בך קשורות דוקא לחטא הזה, קיבלתי הרבה תגובות שונות מקוראים באיזה חטא לדעתם מדובר, והתגובות שונות מקצה אל הקצה.
בכל-אופן, המטרה של הסיומת היתה לגרום לקורא לחשוב, ולהבהיר שכל הסיפור היה על חטא שהוא לא דמיין בדעתו.
(אם מישהו דמיין לפני השורה האחרונ מהו החטא המדובר - כל הכבוד!)
[ליצירה]
כואב ומשמח כאחד.
כואב לראות צער, אך כמה משמח שהצער ממנף את העתיד, מחייה את ההווה, ונותן זוית ראיה חדשה על העבר.
בעצם יסורים זו ברירת מחדל הפשוטה ביותר כדי להגיע לשמחה אמיתית.
דהרי ע"פ גודל ההשתוקקות והצער (חיסרון) יגברו התענוג והשמחה.
חביבין עליך יסורין? שאלו התנאים את חבירם המתייסר, השיב להם: "לא הן ולא שכרם", ז"א, שהבין שיש שכר גדול מהיסורים הללו אך לאחר שידע רז זה כבר לא היה צורך ביסורים, וד"ל.
[ליצירה]
הודעה לרבים
ב"ה
קוראים נכבדים,
כשהתחלתי עם הסדרה תכננתי שיהיו בה עשרה פרקים (כפולים, דהיינו יחידה של הצד שלו ויחידה של הצד שלה), והיא תתאר קשר שארך שבוע.
תוך חודשיים וחצי עמדתי במשימה ורציתי לסיים את הסדרה, אלא שבשל לחצים כבדים מצד הקוראים, המשכתי אותה לבסוף.
בשנה וחצי שחלפה מאז שהייתי אמור לסיים את הסדרה, נוספו לי התחייבויות רבות: העברת שיעורים לבחורים צעירים, עבודה חדשה, ועוד ועוד, כתוצאה מכך, בשנה וחצי האחרונה פרסמתי רק 20 פרקים נוספים (לא כולל הפרק המיוחד שחגג שנה לסדרה).
אין זה הוגן כלפיכם לפרסם סדרה בקצב כה איטי. אינכם אמורים לזכור מה קרה בפרק הקודם, כשהפרק שלאחריו מפורסם רק לאחר חודשיים.
אי-לכך, מתוך אחריות כלפיכם, החלטתי לסיים את הסדרה.
תודה רבה על כל התגובות במהלך פרסום הסדרה,
אני מקווה שהצלחתי להעלות חיוך על פניכם,
חזקי.
[ליצירה]
כתוב טוב, אבל:
לא אמין. וחבל, כי במשך כל הסדרה שמרת על אמינות מפליאה, עם הבנה מפתיעה ביותר של הצד הנשי.
לא מאמינה שקשר כל כך טעון רגשית נחתך בגלל סערה של רגע. היא אוהבת אותו, הוא אותה. היא לא יכולה להגיד לו פתאום "אז תספר לו שנפרדנו". היא יכולה להגיד משהו כמו "אז אולי אנחנו באמת צריכים לחשוב על זה\לדבר על זה", ששניהם יקחו את הזמן לחשוב אם נקודה כל כך קטנה של מחלוקת (וכן, היא קטנה מאד, בהתחשב בעובדה שבציבור הסרוג מספר הדעות שווה לריבוע מספר האוכלוסיה, והסיכוי למצוא בחורה עם מכנה השקפתי משותף כל כך גדול כמו ין אביאל לאודליה הוא נדיר מאד) יכול לגרום לחיתוך כל כך פתאומי.
[ליצירה]
[ליצירה]
מענה לתגובה של אביטל
ב"ה
אביטל -
האם זה נשמע כמו שתיארתי? פחות או יותר. (מלבד הדמות של אלישע, שהוא לא מרכזניק טיפוסי בלשון המעטה, שאמנם הסיפור שסופר ב"הצעה - הצד שלה", הוא מעשה שאירע באמת, אולם הדמות עצמו לא קשורה לאף בחור שאני מכיר) בחורים משועממים וצוחקים מכל דבר. אתמול בערב, לדוג', דברתי עם משודכת בטל', ונכנס אחד מהשותפים שלי לחדר על מנת לאכול משהו, ותוך כדי דיבורי איתה, הוא מתחיל להגיב תגובות למה שהוא שומע ממני, ולהתבדח על הסיפורים שאני מספר לבחורה.
לגבי השאלה הספציפית עם שגליה - היה פעם שהוחלט לקרוא למשודכת שלי בכינוי שלגיה. להווי הורחני אולי זה לא קשור - אבל הבחורים לא מסוגרים לגמרי בד' אמות של הלכה, ללא ידיעה מה קורה בעולם הרחב.
[ליצירה]
ב"ה
ידידה היקרה,
אני מודה לך מאוד על תגובתך, שניכר שבאה מעומק הלב, אבל הנני חלוק מכל וכל על מסקנתך.
טענת כנגדי שתי טענות:
א. העובדה שאני מתאר שאודליה רוחצת באמבטיה איננה צנועה.
ב. העובדה שאביאל הולך לפגישה בדירתה של אודליה איננה צנועה.
אענה עליהן כסדרן -
א. כל מה שכתבתי בפרק הנוכחי הוא: "אודליה חזרה לחדרה, פשטה את בגדיה, לבשה חלוק-רחצה ונכנסה לחדר השירותים. אודליה הורידה את חלוק-הרחצה, ונכנסה לאמבטיה." לא התכוונתי לתת תיאורים לא צנועים חלילה, אלא מציאות פשוטה שבה הבחורה מתרחצת לפני פגישה. אני לא הרגשתי שהדבר איננו צנוע, וצר לי אם זה פגע ברגשותייך. (ומה שאת כותבת כאילו הדבר קשור לרמת "דוסיות" וכדומה, במחילת כבודך לענ"ד הדבר נובע מרגישויות מסוימות שיש לאנשים מסויימים ואכמ"ל.)
ב. העובדה שהפגישה השלישית מתקיימת בדירתה, נובעת מחוסר ההבנה של אודליה, שלאביאל לא יהיה נוח בסביבה כזו, ומתוך רצון שלה שהוא יעזור לה בעבודות הבית וכו', העובדה שהוא חש שלא בנוח עם זה הוזכרה מספר פעמים בסדרה, והיא חלק מהתפתחות (או אי-התפתחות) הקשר ביניהם.
שוב אחוזר ואומר תודה על תגובתך,
חזקי.
[ליצירה]
ב"ה
עידו היקר,
"ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" וגו' -
פרעה חולם - וגם המציאות שלנו נדמית כחלום, כי היא בלתי נתפסת. (וע' בירושלמי תענית פ"ג ה"ט במעשה דחוני המעגל - סבו של חוני המעגל הידוע)
ורובד נוסף - שר המשקים שוכח את יוסף, ויש כביכול ייאוש, אבל באמת ד' מסובב את הכל לטובה.
[ליצירה]
ב"ה
עידו היקר,
אתה צודק במאת האחוזים, זה באמת אל המקום לנהל בו דיון בנושא (מה שגם שאין לזה שום קשר לפרק המפורסם למעלה), ואני בלנ"ד לא אמשיך בדיון כאן.
חזקי.
[ליצירה]
ב"ה
מיכל -
כמענה לשאלותייך:
סיפור חמוד.
הבדיחה לגבי חצי נזק - על פי ההלכה כל דבר שהוא נזק לא מצוי שנגרם על ידי הבהמה, נחשב כ"שור", כלומר כשור שנוגח, והדין הרגיל הוא שבעל הבהמה חייב לשלם רק חצי נזק (אא"כ הבהמה נהיית מועדת לדבר זה), עכשיו הבדיחה מובנת?
תיפח - הגמ' אומרת שכיון שעברו 20 שנה על האדם ולא נשא אישה - תיפח עצמותיו, אז כשבחורי ישיבה נכנסים לשנתם ה21 (ביום הולדתם ה20) עושים להם מסיבת יום הולדת מיוחדת שנקראת "תיפח".
הבעיה עם עגילים - מפורטת בסיפור. חוסר הבנה מה הטעם שנשים חושבת שזה דבר ראוי לחורר חלק מגופם על מנת להיראות יפות.
[ליצירה]
ב"ה
גרשון ורדף היקרים,
צר לי אם אינכם חושבים שהדבר ריאלי. המעשה אירע באמת, אבל כנראה שאני רגשן מידי, כי גבר אמיתי לא בוכה אף פעם, וודאי שאין לו לחלוחי דמעות בעיניים כשהוא חושב על דברים שכואבים לו....
[ליצירה]
ב"ה
נ.ב.
וכמובן שאני לא משוחח עם בחורות על הנושאים האלה, לא מפני שזה לא מעניין אותם (כי דוקא, לצערי הרב דיבורים על "נייעס" מושכים זנים שונים של אנשים) - אלא כי זה לא מעניין אותי.