למחרת, אביאל הופתע כאשר בתחילת סדר הבוקר, בטרם כיבה את המכשיר הסלולארי שלו, הוא קיבל שיחת טלפון מאודליה. מייד צצו ועלו בקרבו מחשבות שעניינה של השיחה היא פרידה ממנו, ובהתאם לכך הוא חש פחד גדול. הוא ביקש מייד סליחה מהחברותא שלו, יצא מבית המדרש וענה לשיחה בהיסוס:

-         "שלום אודליה."

-         "שלום אבי. יש לך דקה?"

-         "כן."

-         "תקשיב... ממש לא נעים לי..." – הפחד אצל אביאל התגבר עשרות מונים, לבו דפק במהירות, כאשר שמע את אודליה ממשיכה – "אבל מתברר ששכחתי לגמרי שאני צריכה לאסוף את השותפה שלי לדירה מנמל-התעופה, אז נצטרך לדחות את הפגישה."

-         אביאל חש הקלה עצומה, והגיב: "זה בסדר גמור, אין לך ממה להרגיש לא נעים."

-         "טוב, אני עמוסה, ואני לא רוצה להפריע לך באמצע הלימוד, אז נדבר כשאחזור הערב הביתה?"

-         "טוב. להתראות."

-         "להתראות."

אביאל חש מאוד מבולבל, הוא חזר לבית המדרש, אבל היה קשה לו להתרכז בלימודו. הוא לא הבין מהיכן צצו רגשות הפחד שלו, והוא חשש שהוא מתחיל לפתח רגשות כלפי אודליה. הוא הרגיש שהוא רוצה להיות קרוב לאודליה, והוא חש געגוע עז אליה. פתאום הוא חש בושה מאוד גדולה, שהוא מכיר את הבחורה זמן כל כך קצר אבל הרגשות מתפתחים בקרבו, והוא איננו מסוגל להשתלט עליהם. הוא ביקש את סליחת חברותתו, והודיע לו כי הוא חש ברע, והוא ילך לנוח בחדרו. הוא עלה לחדרו, התיישב במיטתו, ולמד בספר "מעיני הישועה", מתוך מחשבה שלשונו הפשוטה והבהירה של מרן הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל תגרום לו להמשך ללימוד, והוא לא ימשיך להרהר אחר מצבו הרגשי.

לאחר מספר דקות, הופתע אביאל לקבל מסרון מאודליה. "אתה לא כועס שבטלתי את הפגישה, נכון?" נכתב בו. הוא מיהר לשלוח מסרון בחזרה, וללא מחשבה כתב: "אודליה! נראה לך שיש מצב שאני אכעס עלייך?!"

לאחר דקה קלה, קבל מסרון חדש מאודליה: "עכשיו יש לי חיוך גדול ומטופש על הפרצוף בגללך." אביאל חשב במשך מספר שניות, ואחר השיב: "אז קבלת את העונש שלך על ביטול הפגישה..."

אביאל לא יכל להתרכז בלימודו, מחשבותיו נמשכו אחר דמותה של אודליה, אחר דיבורה, אחר סיפוריה הארוכים, ותיאוריה המייגעים לגבי הפיוטים. למרבה הפלא – דברים אלה מצאו חן בעיניו, ואביאל לא ראה בזה דבר מוזר.

לאחר מספר דקות, קיבל אביאל מסרון חדש: "אתה ממש חמוד, אתה יודע? ואתה עושה לי טוב על הלב..."

אביאל הסמיק, והשיב: "את ממש מרשעת, את יודעת? ואת עושה לי רע על הלב..." בטרם שלח את המסרון, חש אביאל כמיהה פנימית לראות את אודליה, והוא אזר אומץ והחליט להוסיף על המסרון: "נראה לך שיש מצב אולי לפגישה קצרצרה היום בצהריים?" אביאל שלח את המסרון, וחש מופתע מהעובדה שהגעגועים משתלטים עליו. "אוף... למה אני לא מצליח לפעול על פי השכל? למה אני נותן לרגשות להשתלט עלי? ככה זה אמור להיות?!"

לאחר דקה קלה, קבל אביאל מסרון חזרה: "תודה על המחמאה... אני באמת חוזרת מוקדם מהעבודה היום (בשעה 13:00) אבל אני חייבת לנקות את הבית... אם בא לך, אתה יכול לבוא אלי הביתה ולעזור לי לנקות. אל תדאג... אני לא אנעל את הדלת... אין חשש יחוד." אביאל הרהר: "לבוא לבית של משודכת?! זה לא נשמע כל כך ראוי... אבל אם אני לא אראה אותה היום, מתי אני אראה אותה? מחר בערב בטח... אני יכול לחכות כל כך הרבה זמן?! לא נראה לי..." כתוצאה מהרהורים אלו שלח אביאל מסרון בחזרה: "אגיע מייד אחרי ארוחת צהריים."

לאחר מספר שניות, הוא קיבל מענה: "אתה מתגעגע עד כדי כך?"

אביאל אכן חש געגוע עז, והוא הרגיש צורך לשמוע מיידית את קולה של אודליה. הוא לא ידע אם זה משהו טבעי, או שמא זה נובע מהעיסוק המוגזם הבוקר במשודכתו, אבל הוא ידע שהוא צריך לדבר איתה מיידית בטלפון. הוא אמנם היסס למספר שניות, מתוך תחושת הבושה שאחזה בו בגלל השתלטות הרגש על השכל, אך לאחר מכן הוא התקשר אל אודליה.

-         "שלום אבי."

-         "שלום אודליה." – אמר אביאל, ומתוך צורך לחפות על רגש הגעגועים שאחז בו, המשיך את דבריו – "לא יכולתי יותר עם שיחת הסימוסים הזאת. הבוהן שלי כואבת."

-         "או שאתה סתם מנסה להתחמק מהשאלה..." – אמרה אודליה וצחקה.

-         "את באמת רוצה מענה?" – שאל אביאל.

-         "לא, אם זה גורם לך לחוסר נעימות."

-         אביאל לקח נשימה עמוקה, ואחר אמר: "בואי נגדיר זאת כך – את מוצאת חן בעיני..."

-         "מוצאת חן בעיניך מאוד?" – שאלה אודליה, במה שהיה נדמה לאביאל כהתרסה חיננית מצידה.

-         "כן, את מוצאת חן בעיני מאוד. וכן, אני מתגעגע אלייך קצת."

-         "אני שמחה לשמוע." – אמרה אודליה, והוסיפה – "אולי תגיע אלי לפני ארוחת צהריים, ואני אכין איזה ספגטי עם עוף, משהו פשוט, ונאכל יחד?"

-         "אפשר."

-         "אז קבענו."

-         "נתראה אז." – אמר אביאל.

-         "יופי. ותשתדל לא להתגעגע יותר מידי..."

-         "אני אשתדל... בתנאי אחד..."

-         "מהו?"

-         "שגם את לא תתגעגעי אלי יותר מידי..."

-         אודליה צחקה בקול רם, ואמרה: "אבי Sweetie, אין מצב שזה יקרה... מבחינה שכלית – כמו בכל קשר, יש דברים שמתאימים יותר ויש דברים שמתאימים פחות, אבל מבחינה רגשית... אולי זה לא טוב לומר, אבל בטח שמת לב שאני אומרת כל מה שאני חושבת... מבחינה רגשית – תפסת אותי חזק. וזה מפחיד, אבל משמח."

-         "אני ממש לא יודע איך להגיב לזה..." – אמר אביאל והסמיק. הוא חש שמחה על כך שהרגשות הדדיים, ומחשבות על כך שהוא טיפש בחושבו שהדבר איננו טבעי, נצנצו במוחו. 

-         אודליה קטעה את מחשבותיו של אביאל, בכך שאמרה: "אז אל תגיב... נתראה כשתגיע."

-         "בסדר גמור. להתראות."

-         "להתראות."

אביאל הרגיש כעת הרבה יותר נוח. הוא חזר לבית המדרש, אמר לחברותתו שהוא חש יותר טוב, ולמד בשקידה עד לתום הסדר.

לאחר הסדר בשמירת הלשון ותפילת מנחה, מיהר אביאל ללכת לדירתה של אודליה. הוא נעמד מול הדלת ודפק עליה.