-         "שלום אודליה." – אמר אביאל. 

-         "וברכה, אבי." – השיבה אודליה.

-         "איך עבר עלייך היום?"

-         "עזוב איך עבר עלי היום. שאלה יותר חשובה – איך זיהית אותי? אמרת שאתה לא מזהה משודכות בתחילת הפגישה השנייה..."

-         "זה לא היה זיהוי. זה היה ניחוש מושכל." – הצהיר אביאל.

-         "תסביר בבקשה."

-         "עמדת במקום המיועד, וכשראית אותי חייכת חיוך רחב, אז הנחתי שמדובר בך."

-         אודליה חייכה ואמרה: "אז אני מבינה שהמוח של לימוד הגמרא עוזר גם בחיים האמיתיים, לפחות אם אתה רחפן..."

אביאל חייך, והשניים התיישבו על הספסל. אביאל הוציא את המכשיר הסליולארי מכיסו וכיבה אותו, אודליה עמדה לעשות אותו דבר, כשלפתע קבלה מסרון.

אודליה התנצלה בפני אביאל, ואמרה שהיא צריכה לנהל שיחה קצרה, ובתום מחצית הדקה סיימה את השיחה וכבתה את המכשיר.

אביאל שאל לפשר הדבר, ואודליה השיבה: "סרטים של חברה".

אודליה הראתה לאביאל את התרמוס שהביאה, והסבירה לו שהבאתו היא מפאת מזג האויר הקריר. אביאל חשב בלבו שהמחווה רומנטית מאוד.

-         "הגמילות חסד שלך מזכירה לי חבר שלי." – אמר אביאל – "הוא משקיע את כל כולו בנתינה לזולת, ולא מטפל בעצמו." – אודליה נדמתה בעיני אביאל כמהורהרת, ואביאל חשש שמא היא הבינה שכוונתו לרמוז שהיא איננה מטפלת בעצמה, וממילא המשיך את דבריו באומרו: – "לא שאני מתכוון לרמוז חלילה, שאת לא מטפלת בעצמך כנדרש".

-         "לא, ודאי שלא." – השיבה אודליה.

-         "זה מזכיר לי משהו שלמדתי לפני כמה ימים. ישנם הרבה מצוות שאנו מקיימים בכל יום – ובכללם כל המצוות שקשורות לגמילות חסדים – שאיננו מברכים עליהם. ונשאלת השאלה מדוע. הרוקח מבאר, שהסיבה היא, שאנו מברכים רק על דברים שבהם ניכר שאנו מנושאים מעל הגויים. בנוסח המצוה על הברכות אנו אומרים: ´קדשנו במצוותיו´ – והכוונה היא: שד´ גילה לעיני הכל שאנו מנושאים מעל הגויים, על ידי זה שציוה אותנו לקיים את המצוות. אם כך – אנחנו יכולים לברך, רק על דברים שבהם ניכרת התנשאותנו מעל הגויים. גם הגויים מכבדים את הוריהם – ולכן לא שייך לברך על מצות כבוד אב ואם, גם הגויים נותנים צדקה – ולכן לא שייך לברך על מצות הצדקה." אביאל עצר לרגע את שטף דיבורו, ואודליה נדמתה לו כרחוקה אלפי שנות אור ממנו. אביאל החליט להשתעשע, ואמר בקול: "וככה קבלתי משרה בתור ליצן ברודיאו!"

-         "מה?!" – שאלה אודליה בפליאה.

-         "את לא הקשבת לי... אז אמרתי משהו שימשוך את תשומת לבך." – השיב אביאל בחיוך.

-         אודליה הסמיקה, ואמרה בלחש: "כן... אני ממש מצטערת על זה... היה לי יום מתיש מבחינה נפשית."

-         "את רוצה לספר לי על זה?"

-         "אני לא רוצה לבאס אותך..."

-         "אודליה!" – אמר אביאל בתרעומת מחויכת – "אני נפגש איתך על מנת להכיר אותך, וחלק ממך זה הרגעים שבהם את לא כל כך שמחה... אני צריך ´לדעת מה זה ועל מה זה´."

-         "טוב..." – השיבה אודליה בחיוך – "אז אומר לך. אתה מכיר את האמרה של חז"ל על המזבח שמוריד דמעות?"

-         "כוונתך ל´כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות´."

-         "כן. טוב שאתה מרכזניק ויודע את הציטטות."

-         "ואחרי ההתחנפות, נגיע לנידון דידן..."

-         " ´הנידון דידן´ כהגדרתך... נאמר זאת כך – יש מקרים שבהם המזבח יפרוץ בריקוד סוער על גירושין."

-         "על זה היתה השיחה מקודם?"

-         "לא, זו סתם חברה שלי שמצוברחת. אני מדברת על משהו הרבה יותר רציני. רק שאני לא יכולה כל כך לפרט, כי אתה מכיר את הבעל..."

-         "אז תאמרי באופן כללי."

-         "באופן כללי – אני מניחה שאתה מכיר את הלחץ המטופש והלא נורמלי אצלנו בחברה להתחתן ברגע שנגמלים מהחיתולים. ואתה גם מכיר את התיאוריה האווילית שצריך אך ורק התאמה שכלית. ואתה מכיר את אלה שחושבים שהתאמה שכלית זה אומר ששלושה שבועות שוהים יחד מבלי לריב."

-         "אני מכיר את כל שלושת המושגים." – השיב אביאל, מבלי לציין את העובדה, שהוא לא הבין איזה משגה יש בהנחה שלצורך חתונה צריך אך ורק התאמה שכלית.

-         "אז יש לי חברה, שהתחתנה כשהיתה בת 19, מתוך אמונה בשטויות האלה, והחיים שלה נהרסו. היא היתה בחורה עם מעוף, בחורה עם חזון, בחורה שיכלה לעשות טוב בעולם, ובמקום זה – השמחה הגדולה שלה, היא שהיא מצליחה לרמות את בעלה, וליטול גלולות למניעת הריון ללא ידיעתו."

-         "היא שאלה רב?"

-         "לא... היא פשוט מותשת מהילדים המרובים, והיא חייה חיים לא אהבה, אז היא החליטה על דעת עצמה ליטול גלולות."

-         אביאל חשב לדקה קלה, ואז אמר: "אם אמרת שאני מכיר את בעלה, אני מניח שהוא אברך בישיבה."

-         "נכון."

-         "אז את יכולה לומר לחברה שלך, שבמקרים שהאישה מותשת מחמת ריבוי ילדים בתקופה קצרה, וכדומה, אין היתר גורף לדבר, אולם על פי רוב כשבאים לר´ אברום הוא מתיר בתור הוראה ספציפית לבני-הזוג לתקופה מסויימת."

-         "זה כי לרב יש שכל. ברוך ד´. מה שחסר להרבה רבנים..."

-         "לא הייתי אומר ´הרבה´." – אמר אביאל בחוסר-נוחות.

-         "תשמע... אני ראיתי לא מזמן באחד העיתונים, אמרה של אדם שקורא לעצמו רב, שאמר שזוגות צעירים צריכים להתחתן, ולא לחשוש מה יקרה עם הילדים, כי הרבנים תמיד יכולים להתיר להם ´להמנע´ כהגדרתו."

-         "אז הוא טיפש מטופש. אני מניח שהוא חבר בארגון צוהר..."

-         "איך ידעת?!" – אמרה אודליה בלגלוג.

-         "נו... אני מכווין עליהם בכל יום בברכת המינים."

-         "אתה מחזיק מכולם שם בתור מינים?!"

-         "לא מכולם, אבל מרובם. יש שם מיעוט שעליהם נאמר: ´פאר געלט באקומט מען אלץ, נאר קיין שכל ניט´." – אביאל שם לב למבטה התמה של אודליה, ותרגם מיידית – "בכסף אפשר להשיג הכל, חוץ משכל..."

-         "אמרה חכמה."

-         "כל האמרות ביידיש חכמות... לאפוקי מאנשי צוהר. הם מרתיחים את דמי."

-         "אני מבינה אותך. הדבר הכי גרוע, זה איך... איך שאלה שאינם חובשי כיפה מתייחסים אליהם. לפני כמה שנים ראיתי מאמר במעריב שם תיארו איך ה´גבורים´ האלה מצוהר נלחמים ב´דינוזאורים´ – הם התכוונו לר´ אברום והרב אליהו – והם ינהיגו את הציונות הדתית להשקפה ריאלית, ללא התעקשות על ארץ ישראל, ועל דבקות בהלכה, ועוד כל מיני הבלים."

-         "את לא מבינה שזו המטרה שלהם?!" – אמר אביאל, וביאר דבריו – "הגרעין הקשה של צוהר – לא אלה שלהם כיוונתי באמרה היידישאית – הם אנשים חסרי-מצפון, שרוצים לעקור את הדת מקרבנו. זה מתחיל בביטויים שלהם כלפי מורנו ורבותינו, או שמא יש לומר ´הבד"ץ של קרית-משה´ כפי שהם כונו על ידם, ממשיך ב´היתרים´ שמנוגדים לפסק ההלכה, ומסתיים בהצהרה, שאם התורה מצווה על משהו שאיננו מוסרי בעיניך – אינך חייב לקיים את ההלכה, כמו ש´פסק´ אותו ´מטיל דופי בקדשים ובמסורת החכמים´ כפי שהגדיר אותו ר´ אברום."

-         "אני רואה שזה גורם לך סבל רב." – אמרה אודליה.

-         "ודאי. אני אספר לך סיפור. היתה לי פעם משודכת, שבת-דודתה התחתנה בחתונה רפורמית, אז לפני החתונה ה´אמיתית´ הביאו רעבעלאך מצוהר שיחתן אותם ´על פי ההלכה´."

-         לאחר מספר שניות שתיקה, אמרה אודליה: "תשמע, אני חושבת, שהם לא יתפסו בצבור. אנשים אוהבים משנה סדורה וברורה, שהאמת ניכרת בה, ולא כל מיני שטויות. ומי שרוצה לחטוא – לא מנסה לומר שההלכה אומרת כמותו, אלא חוטא בריש גלי."

-         "את רואה שהצלחתי להסיח את דעתך מהחברה..."

-         "כן... לנושא הרבה יותר מדכא..." – אודליה שתקה למספר שניות ואחר אמרה – "אתה יודע משהו? יש לך נטייה מרכזניקית למשוך את הדיונים לעניני הכלל. אני ניסיתי לספר לך על חברה במצוקה – ואתה גררת את השיחה לדבר על ענינים שקשורים לכלל."

-         "אפשר לחזור לדבר על החברה שלך אם תרצי..."

-         "אשמח."

אביאל ואודליה דברו עוד שעה ארוכה בנוגע לשגית, כאשר עיקר הדיון נסב סביב נסיונות של אביאל לשכנע את אודליה, שהיא צריכה לדבר על לבה של שגית לפנות להליך של ייעוץ יחד עם בעלה, ועקשנותה של אודליה, שהפתרון היחיד למצב שנוצר הוא גירושין.

מתוך הדיון הזה, עבר הדיון לנושאים אחרים, השעה נתאחרה, והם צעדו לכיוון דירתה של אודליה, שם נפרדו בדלת הכניסה.

בהילוכו בחזרה לישיבה, סיכם לעצמו אביאל:

"יש לבחורה השקפות מיושרות."