[ליצירה]
ואולי בעצם זהו העניין, האינסוף. השאיפה הלאה היא כל עניין השגת האלוקות, ותמיד חייבת להיות זו השאיפה. מהו יהודי העוצר במקום?
כן, ייתכן וגם אם נגיע לאותו עולם הבא יבוא זה שלאחריו ואליו נשאף. אז מה?
נהניתי והשכלתי.
ברוך שובך, בחורי!
-ישי-
[ליצירה]
מדהים.
ראיתי הרבה מהמשמעויות הסמויות שהכנסת בתיאורים הנפלאים שלך.
"בקרוע ים" - ים סוף אולי, ואולי ים החיים, קריעת הצלע?
אהבתי את "ריחות גן עד מהלכים עלי שלכת". מקסים. גם שתי האפשרויות לקריאה.
נהניתי, ושמחתי גם בשבילך.
בהצלחה בכל אשר תלך,
ותודה!
[ליצירה]
סליחה על זה שאני הורסת את הקונצנזוס, אבל היצירה לא מצאה חן בעיני.
המילים אמנם "גבוהות" אבל מתארות דבירם טריוויאלים - ללא מטרה אמיתית.
פספוס של יצירה בעיני.
[ליצירה]
את משפט הכותר וכן השיר שבא אחריו כתבתי בדרך לפגישה, המשפט אמנם נשמע נעים, נשמע מנחם, אך, יש בו גם מן המרירות, פגישות הן אמנם מתוקות, אך, הן דינים מתוקים. דין הוא דבר קשה, דין הוא בירור, בפגישות, אני מרגיש שהאישיות שלי מתבררת, אני מגלה מי אני ומה מתאים לי והתהליך הזה של הברור- של הדין מכאיב, הלב נפער, הדם נוזל והתחושה משכרת, האהבה משחקת בנו (דו משמעות!), היא מריחה דם טרי, היא יודעת איפה חם, איפה יש מה ללקק, מה ללהק, אנחנו מובלים בתווך, בסוף כל הברור הזה עוד נמצא מנוחה בנפש אוהבת ותומכת. בינתיים זה קשה, זה כואב, אך, אני בוחר בזה, כי סוף סוף, האהבה מתוקה למרות הכאב.
[ליצירה]
שיר מעניין מאד
יש פה אמירה שלובשת צורות חדשות בכל משפט.
[הערה קטנה, במשפט הרביעי מהסוף- "לא היינו בודדים לבד", לדעתי, זה מיותר להכפיל את השורש בד"ד, תכתוב, 'לא היינו לבד', או 'לא היינו בודדים', וכבר המשפט הבא מפרש במה לא הייתם בודדים- (את אומרת גם אחרים בודדים), מקסימום תכתוב, לא היינו בודדים בבדידותינו, אך בודדים לבד, נשמע לא טוב.]
[ליצירה]
:)
תודה על התגובה, ועל המחמאות.
אני בעצמי לא יודע למה כך, גמרתי את הסיפור, יתכן שלא היה לי נעים כך סתם לגרום לרצח, אגב גם "התובנות הגדולות של הנפשות הפועלותהיו משהו ממש לא מתוכנן.
בקשר, לשמות, זה פשוט נראה לי יותר מתאים למשפחה אמריקאית מאשר ישראלית (אמנם חברי המטבח נשמעים מאד ישראליים), יתכן וזה יוצר השלמה בין השניים.
(אולי כמו ההתנהגות שלנו בארץ ביחס לאו"ם).
[ליצירה]
לא! אל תעשו את זה!
זה הורג אותם אם נוגעים להם בכנפיים, זה נראה שהם עפים אחרי זה, אך הם מאבדים מהאבקה שיש להם על הכנפיים ואז התעופה שלהם לוקה והם מתים מיאוש.
הדרך היחידה לחזות ביופיים המרהיב מקרוב, היא אם נצליח לשכנע פרפר נחמד שיתישב לנו על כף היד, בלי שנלכוד אותו בין ידינו.
ובכל זאת טלוש, תודה על התגובה ואגב, השיר הוא גם משל!
[ליצירה]
תודות למגיבים
בקשר לישי, הוא על הכיפאק, קצת יקה אבל בסדר. סתם.
ישי, אני מסכים איתך, במבט פשוט על הפסיקים בשירי, מבחינה תחבירית, הם אולי לא במקום, אך, לדעתי בשיר, יש לפסיק תפקיד נוסף מלבד התפקיד התחבירי שלו, (שכן, על התפקיד התחבירי אפשר לוותר בזה שפשוט עושים Enter), התפקיד הנוסף הוא לתת רווח, סימן עצירה במרוצת הקריאה, (כמו להבדיל בקודש, טיפחה שהוא טעם מפסיק קטן), כך גם הפסיק תפקידו להפסיק, וכך, כשמצד אחד, המילה עודנה בשורה הזאת, אך, מאידך, בא לפניה הפסיק, היא מתוחמת, עומדת מצד עצמה ויש לה כובד, יש לה משמעות, פתאום אתה יכול לתאום בה משמעויות חדשות כשהיא נפרדת מההקשר המתבקש שלה (או למעלה או למטה, והרי היא עומדת כמצליף).