[ליצירה]
ואולי בעצם זהו העניין, האינסוף. השאיפה הלאה היא כל עניין השגת האלוקות, ותמיד חייבת להיות זו השאיפה. מהו יהודי העוצר במקום?
כן, ייתכן וגם אם נגיע לאותו עולם הבא יבוא זה שלאחריו ואליו נשאף. אז מה?
נהניתי והשכלתי.
ברוך שובך, בחורי!
-ישי-
[ליצירה]
מדהים.
ראיתי הרבה מהמשמעויות הסמויות שהכנסת בתיאורים הנפלאים שלך.
"בקרוע ים" - ים סוף אולי, ואולי ים החיים, קריעת הצלע?
אהבתי את "ריחות גן עד מהלכים עלי שלכת". מקסים. גם שתי האפשרויות לקריאה.
נהניתי, ושמחתי גם בשבילך.
בהצלחה בכל אשר תלך,
ותודה!
[ליצירה]
סליחה על זה שאני הורסת את הקונצנזוס, אבל היצירה לא מצאה חן בעיני.
המילים אמנם "גבוהות" אבל מתארות דבירם טריוויאלים - ללא מטרה אמיתית.
פספוס של יצירה בעיני.
[ליצירה]
את משפט הכותר וכן השיר שבא אחריו כתבתי בדרך לפגישה, המשפט אמנם נשמע נעים, נשמע מנחם, אך, יש בו גם מן המרירות, פגישות הן אמנם מתוקות, אך, הן דינים מתוקים. דין הוא דבר קשה, דין הוא בירור, בפגישות, אני מרגיש שהאישיות שלי מתבררת, אני מגלה מי אני ומה מתאים לי והתהליך הזה של הברור- של הדין מכאיב, הלב נפער, הדם נוזל והתחושה משכרת, האהבה משחקת בנו (דו משמעות!), היא מריחה דם טרי, היא יודעת איפה חם, איפה יש מה ללקק, מה ללהק, אנחנו מובלים בתווך, בסוף כל הברור הזה עוד נמצא מנוחה בנפש אוהבת ותומכת. בינתיים זה קשה, זה כואב, אך, אני בוחר בזה, כי סוף סוף, האהבה מתוקה למרות הכאב.
[ליצירה]
גם אני חושב שזה עדין
מאד יפה ועדין.
נוגע, פוגע וזועק זעקה חרישית.
אני לא יודע אם התכוונת לזה אבל עצם העובדה שהשיר מתחיל בהר ההר כמו אוספת את כל שלדי הילדים אל חיק אהרון הכהן- אבינו המבכה את מות כל דור המדבר. ויתכן שגם כאן הוא מבכה את מות כל דור מתי "מדבר-העמים".
[ליצירה]
טוב זה מורכב
קודם כל מאד נהנתי ואני מצטרף לכל חבר המגיבים הנ"ל ביחוד בקטע של השילוב הכ"כ משתלב של הטקסט המקורי אם החוייה האישית שלך.
לא יודע אם האחרים שמו לב ואם את התכוונת לכך בכלל, אך אני שומע גם מעין קצב אחיד בשיר וזה גם אלמנט נוסף שמוסיף הרבה חן. (למשל: החוצה לחופשי- משמרה בקרבי, ועיפה מהמראות- עד כלות).
אם במילים "ואתה משמרה בקירבי" התכוונת שאת לכודה ואינך מסוגלת לפרוץ לחופשי, אני מברך אותך שתצליחי ותרשי לעצמך לפרוץ את הגבולות ולא לפחד, ככל שאנו מגדילים את מגרש המשחקים של נשמתינו, היא יותר חופשית לנוע ולהמריא. הרחיבי את גבולותיך ואת מה שאת מרשה לעצמך ומעיזה. חבל להתיאש ולוותר וסתם לצפות לעת בו "הישועה" (אני מקווה שהבנתי לא נכון, זה נשמע כמו בקשה לסיום תפקידינו עלי אדמות), חבל להתיאש, נסי לפרוץ, הקב"ה כבר יתן את הכוחות.
ותמיד תמיד תמשיכי להודות, (בברסלב אומרים שזה פתח לכל הישועות והשפע).
אגב, בקשר לעניין של ההמראות והעייפות ולמרות ההמלצות שלי לנסות לפרוץ את הגבולות (כי זה נשמע כמו המשאלה שלך, רק שאת עייפה בשביל זה), צריך לשמור על איזון, להמריא ולנוח.
בהצלחה בדרכך, נשמע שאת שואפת לגדולות והן אכן מוכנות לך.