בראשית דרכו היה הסנייק שלי קטן ונחמד. היה לו גוף נחשושי ושחור, והוא נע במהירות 6 מצד לצד על המסך הקטן שלי, נוקיה 6120. כל כך תמים, כל כך ספונטאני, ראשוני לגמרי ממש. לא ידעתי כל כך מה הוא אוהב לעשות, מה טוב לו בחיים או מה השאיפות שלו, אז הזזתי אותו על המסך איזה עשר שניות עד שהוא נתקע בקיר ומת. הסנייק השני שלי היה הרבה יותר סימפאטי. במהירות 4, עם הבנה יותר טובה של העולם שבו הוא חי, הסכנות האורבות לו בראשית דרכו, שליטה יותר טובה בלחצנים, נראה היה שהסנייק שלי יתחיל להנות מהחיים הטובים. הוא הסתובב סביב עצמו בשמחה, אכל קצת מעויינים שחורים, הזדחל לכל מיני כיוונים ללא מחוייבויות, ובסופו של דבר גרם לי להשתעמם אז הכנסתי אותו לתוך הזנב שלו והוא מת. כנראה שהוא אכל את עצמו. הסנייק השלישי שלי היה די רעב ותחמן, וגם חומרני הרבה יותר מהאחרים. הוא רצה אוכל, והרבה. בהתחלה ניסיתי לתרץ את זה בעובדה שהוא בגיל ההתבגרות, שהוא חולה בולימיה, שהוא לא אכל שבועיים, אבל בסופו של דבר השתכנעתי שהוא סתם תאוותן. הוא כל הזמן בלס. תוך כמה דקות הוא הספיק לאכול איזה ארבעים מעויינים קטנים, לגדול פי שמונה, ולהסתבך בתוך לולאה נחשית גדולה ומפותלת. הוא מת בייסורים, אני חושב, ואני גם מקווה שזה לא באשמתי. ----- כל הסנייקים מתים בסוף, זו התובנה שהגעתי אליה לאור הניסיונות העגומים שלי. תובנה אקזיסטנציאלית משהו, קצת נוגה, אבל זהו זה. השלמתי עם הכאב הכרוך בגידול סנייק, והוצאתי את הסנייק הרביעי שלי לפועל. כנראה שטעיתי. לא בשורה הקודמת, טעיתי בזה ששחררתי את הסנייק הרביעי והאחרון שלי, זיגמונד, לחופשי. ----- זיגמונד היה סנייק מיוחד. כבר מהתחלה ראיתי שיש לו רצון להיות משהו אחר, סנייק משובח ואמיץ. היה בו משהו מגזע הסנייקים הקדמונים האציליים ששכנו בתוך המוטורולות הישנות והכבדות, עמוק מתחת לבטריה. ידעתי שקיים בו משהו עוצמתי. הרגשתי שטמון בו איזשהו פוטנציאל נהדר וחסר פשר. היה לי ברור שהוא מסוגל לדברים עצומים ומלאי עזוז. החלטתי לטפח אותו. "אין זמן", זו הייתה הסיסמא הסודית שלי ושל זיגמונד. היו לנו עוד ססמאות כמו "המעויינים השחורים הקטנים הם חיינו", וגם "צריך לאכול בשביל לגדול", והיינו חדורי מוטיבציה ויוזמה. האיכויות של זיגמונד היו נדירות. המהירות, הגמישות, הדייקנות, הגודל המפתיע שהוא הגיע אליו במהירות, הכל העיד על איזושהי שליחות, מטרה אידיאית כלשהי שהניעה אותו לגדול עוד ועוד. הוא התפתל במהירות נוראה, חמק מהתנגשויות קטלניות, החליק בעדינות אצילית אל עבר מעויינים קטנים, ואכל. איזה חמש מאות מעויינים הוא טרף, ונעשה כל כך גדול, שיום אחד הרגשתי שאין ברירה אלא לספר לו את האמת. "זיגמונד", אמרתי לו בעודי עוצר את המשחק, "זה לא ילך. תקשיב לי. אתה גדול מדי". זיגמונד הביט בי בתימהון בתחילה, ומבטו התחלף לזעם עמוק כשסיפרתי לו את האמת. "כל הסנייקים מתים בסוף. אפילו סנייקים מעולים כמוך". זיגמונד סירב להאמין. "אתה משקר", הוא סינן ומבטו נוטף ארס. הנדתי בראשי אנה ואנה. "זאת האמת לאמיתה, סנייקי". הוא סירב להשתכנע. "אתה מקנא בי שאני כזה מוכשר. אתה מקנא בי שיש לי כל כך הרבה מעויינים לאכול". המבט שלו היה ממש קרוב עכשיו, והוא הביט בי ממש לתוך העיניים. "אתה מפחד שאני אצא החוצה". האמת, נקשרתי אליו נפשית. בנאדם אחר שהיה שומע דברים כאלה היה דופק את הסנייק באיזה קיר, עוזב את המקשים ונותן לו לדהור אל מותו, אבל אני פראייר. אני דביל. אני זה שהרס את הכל, ואני מקווה שאני לא אשלם על זה את המחיר. "זיגמונד סנייקי", אמרתי לו לתוך העיניים, "כמו כולם, גם אתה בסוף תמות. תמלא את המסך עד שלא יישאר לך מקום לנשום. אבל אל תדאג, אני אהיה איתך ברגעים הקשים האלה. לא תמות לבד". ככה המשכתי לסובב אותו בתוך המסך, והוא אכל והתארך, אכל והתארך, עד שלא היה יותר מקום במסך. הייתי בטוח שהוא ימות, אבל הוא פשוט גלש החוצה מהמסך, הזדחל בין המקשים, הביא לי ביס ביד וברח דרך הדשא שלנו אל החופש. בהתחלה נורא פחדתי שהוא ישתלט על העולם וינהיג בו שלטון סנייקים אכזרי, ובני האדם יהיו משועבדים לסנייקים בפלאפונים שלהם, והסנייקים ישחקו איתם ויזיזו אותם שם בפנים, ויאכילו אותם בשניצלים קטנים עד שהם ימותו בתוך הנוקיה בגלל שאין מקום, אבל אחר כך נרגעתי. לסנייקים אין ידיים ככה שזה יהיה די בלאגן עד שהם יצליחו לתפוס בנאדם ולהכניס אותו לנוקיה, וחוצמזה, זיגמונד חייב לאכול מעויינים, ככה שבמוקדם או במאוחר הוא ייכנס לאיזה נוקיה ואני מקווה שהוא ימות שם, למרות הקשר הנפשי העמוק שלי אליו. בלילות הקרים של החורף האחרון אני חולם איך זיגמונד מוצא את המפעל של הנוקיות, מזדחל פנימה ומגלה את החדר שבו הם מחביאים את המעויינים הקטנים שהם שמים בפלאפונים, והוא אוכל את הכל וממלא את העולם בקווים שחורים וארוכים. אחר כך אני מתעורר, מכין לעצמי תה, עושה יוגה ותרגילי שחרור, ומתפלל לאלוקים שזיגמונד ימות או לפחות שיחזור למוטב. בעצם, אני לוחש, עדיף שיחזור למוטב, אחרי הכל אלפי חיילים וערסים משועממים חבים לו את שעות האיכות שלהם.