בע"ה.

אני לא יודע מה מביא אותי לכתוב בשעה כזאת, סוף סוף, ראשי מתפוצץ מעייפות. כנראה שאני לא יכול לשמור בבטן, "נו טוב, תגידי להם... כן, גורשתי מקטיף, אני אָסוּפִי."

"כבר לא איכפת לי, יאהבו אותי כך, מוטב, לא יאהבו, אומר לך שלום ואלך. עמי עמך וא-והייך א-והי. יונתי גולה וסורה. ועתה לכי מעלי, כך בטוח שלא אגדל."

היא הלכה, בבושת פנים. לחלוחיות היו פניה. ודאי לא תשוב עד אחרי ראש השנה. השנה, יהיה טעון, טעון הסבר, טעון כפרה, טעון מחילה.

גם אוּמָן לא יעזור, פיאותיו של רבינו מסתלסלות בגלגולי מחילות, מתקמרות ועולות כמו קולות השופרות, תקועים לי בגרון, ממתינים, לקול דודי. הו, אז, יהיה הזמן להוציא אותם, מלֹא ריאוֹת, צווחה, מלֹא ריאוֹת, מבלי לראות, מפני הדמע הרב. יש הרבה על מה לדמוע, טוב שלא יבש עדיין, מעיין דמעותינו. טוב שלא ננעל שער הרחמים. (כן, אני יודע, הוא סתום בעפר, אך, דמעות ממיסות עפר, דמעות מחלחלות, לאן שתתן להם לזרום. אפילו ללבו של רודן.)

היא עוד תשוב, גם אחרי שובי אל האדמה. היא תעמוד, אצל האשל, תחתיו אשכב, עשב בר בפי קולט תדרים של אהבה ברוח קיצית, אחר-צהרי"ת, קולט? יש גלים באוויר, ממש כמו בים. אני יכול לחוש את הקצף שמצליף בלבי, עודנה עומדת לראשי.

 אני לועס עצבנות, את העשב בפי, זה מעביר בי צמרמורת, כמו תמצית של מלח נזרעה בעיני. אני ממצמץ, כדי לראות את אור השמש מבעד לשמלתה המתנופפת ברוח, מול פני. הרוח לצדי, מטר עלים נתלש ממקומו, ממש כמו שנתלשנו אנו. אני מביט בו ניתח בפניה. אני שולח מבט מרוצה, ולומד את תגובתה. היא נשארת נאמנת. הייתה מטרה בבואה והיא עדיין לא הוגשמה. "באתי לבקש סליחה. אתה יודע, זה לא היה קל לאף אחד".

אני יודע, אני שומע מרחוק את הצעקות, את התחינות הבלתי פוסקות, אני זוכר את הטקסים הספונטניים האלו, האדמה רוקדת מתחתי, נצחנו. "פְּלִי על בִּרְכָּיִיךְ! פלי ופזרי שיערך כאות לחורבן! חופי ראשך, כמו שעושות ענפות... הָצִיצָה, כן, תיפול הציצה, יועם הזוהר, רק זאת אני מבקש, כעת שאין כבר מה להשיב... אני מבקש"...(קולי מתעמעם).

הזוהר שנשקף מעיניה שהביטו בעיני, עת כרעה, שיקף את השקיעה.

ידעתי, השקיעה...! מחר חדש יזרח, כמו אתמולו, ולא כמו החמה שחיממה לנו את הים, כל ערב כשטבלה בו, רוחצת שבבים של זהב שרופים מקצוות שערותיה. כעת, נתנה מעט מאותו זהב בשערה של רות הרוכנת מעלי, מנסה להינחם, שכן אני רק בא חשבון, אני, איני רוצה בניחומים. 

קמתי להיתמך בימיני, כדי שאוכל להביט יותר טוב בעיניה. שאלתי; "את אוהבת מליטאנטים שכמותי?" חייכתי בזווית עקמומית, שכן גם פי איים להתעוות בפרץ התרגשות.

היה קשה, רציתי כל כך חיבוק, לא מנחם, סתם חיבוק.

חפרתי את פני בחולצתי. כשהתעשתּי, הצעתי;

 "בואי ונטייל בטיילת החוף ונשלח תפילות על המים".  

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~