בע"ה.
יצאנו אט, איילה ואני, אל שמי הלילה החורפיים. היא אמרה; "תראה איך השמיים מתגשמים מכל היום הקשה הזה שעבר, עוד מעט יהיה פה פורקן, כדאי למצוא מחסה".
הרגעתי אותה ואמרתי; "אינני מודאג, אלה שמיים מאופקים, תראי, הם משקפים אותנו יפה, גם בנו ישנה סערה מאופקת המבקשת להתפרץ". אך, דברי לא הרגיעו אותה כלל, נראה שפגיעתן היתה קשה. נזכרתי במה שחשבתי לגבי המילים, שהן ביסודן פשוטות, הן אולי בין הדברים הבודדים שאנו מרשים לעצמינו להשאיר במערומן, מבלי להתחשב עד כמה יכול להיות חד הקור המקפיא של מילה פשוטה אחת ומסנוור מאידך החום שפולטת מילה פשוטה אחרת, על כן החלטתי ללבוש מלבוש של פגישה כדי לרכך את הפגיעה של הקשות שבהן וכדי שאוכל לשמר את המתוקות והאהובות שבהן בכיסי הפנימיים. אך, איילה לא באה במלבוש של פגישה, היא לבשה מעיל אפור חורפי ואפשר היה ממש לגלוש מהצעיף שלה אל הבוץ המתכרבל במגפיה.
אינני זוכר לה את אותו הערב בו פגשנו ביאיר קורט והיא נשקה לו מול עיני והפטירה לעברי, אחר כמה דקות של שיחה, שאילצה אותי למתוח חיוך מאולץ-בישני, "מכר ותיק", אז חשבתי, כמה זמן לוקח לקבל ותק אצלה, אך, עכשיו איני רוצה להיזכר בזה, השלמנו עם זה ומאז שנהרג אותו יאיר קורט בתאונת דרכים גם להוריו כבר הפסיקה להתקשר. ובאותה הפעם שאמרתי לה, ששיער פזור סופג יותר מדי חושך מהלילה, היא התקצפה ופלטה בזעף; "הוא גם סופג הרבה אור מהיום והוא משמר אותו ומרחיב ומחזק את ההילה שלי כדי שבלילה תגן עלי". אינני מאמין בהילות, אני מאמין בצמה מטפסת שכמו רוכסת את עמוד השידרה אל צואר הברבור, שרק כך אפשר לראות אותו מאיר כמו הירח. כשאמרתי לה זאת, היא אמרה; "הירח גדול וקר", "הוא מאיים לבלוע אותנו, אתה יודע איך שהוא מתחיל, באור מנחם ונוגה, שמנחם אותך רק אם אתה בודד. אתה לא באמת רוצה לשקוע בתהומות שהוא מזמין אותך אליהם, קשה לצאת מזה, אתה יודע, אתה היית שם, אתה זוכר?!"
אני זוכר, גם הירח מבליט את ערומן של המילים הפשוטות זו על גבי זו, אני רואה למול עיני מהויות של כל היום שעבר.
רגע לפני שנכנסנו לבית הקפה, כשטיפה ראשונה ומוכספת נגעה בשפתיה הכחולות, הלילה לחש לי- "אני קיעור של היום העובר, בלעדי, היה צונח אל התהום".
תגובות