שבוע קשה עבר על מלח הארץ.
ממפעלי ים המלח עבר לבית האריזה ומשם בעזרת המשאית המקרטעת לסופר, על מדף התבלינים, ליד הסוכר! (הוא יכל להקיא רק מלחשוב על מתיקות של סוכר).
עד שבאו הזוג ווינסטון והצילו אותו והביאו אותו אחר כבוד לביתם.
שם כבר חיכו לבואו כל חברי המטבח כי שמעו הולך לפניו כבחור ממולח והם אמרו פה אחד: "האחד בא לגור וישפוט שפוט!" ומינוהו כגזבר עליהם ועוד באותו שבוע לא הספיקה לנוח דעתו עד שהתגלגל עליו אותו מעשה בגברת פומפייה שאני בא לספר לכם עליו.
הייתה מהומה במטבח, כולם באו אל הגזבר- מלח הארץ, שיסדר את העניינים.
"חברים, חברים על מה כל המהומה?"
"רצח, ר צ ח", צרח מר מגש תוך שהוא מפיל מרוב התרגשות כל מה שעליו, "רצחו את גברת פומפייה!"
"טוב, חברים, זה עניין רציני לאניני טעם, צריך לכנס את המטבחון!"
ישבו שם סביב השולחן הקטן במרכז המטבח, כל החברים המכובדים וביניהם אפשר היה למצוא את סכיני הסרביס המעוצבים ואת המזלגות המוכספות, את התבלינים החריפים בשכלם, את הקערה הזקנה עמוקת הראיה, טחב הקיר שתחב את חוטמו הזב לתוך הפמליה, את הנוגעים בדבר; מר מגש, מר פלפל ומר מערוך- מעריציה ומוקירי זכרה של גברת פומפייה, את כבוד הגזבר, כמובן ועוד.
הארונות במטבח נפתחו ועל מייבשי הכלים נאספו והתיישבו כל החברים, (כפיונה וצלוחיתה כמעט שנפלו מהם עד שבאו הצלחות הגדולות לעזרתן), המגבת החרוצה תפסה את מקומה על ידית המקרר, מוכנה לרשום את הפרוטוקול על לוח המקרר בעזרת המגנטים. בסוף הדיון יכנסו הדברים ערוכים ומסודרים למגירות,( כמו שהבעלע-בוסטית אוהבת את המטבח).
"חברים", כחכך בגרונו מלח ופניו מלוחות מדאגה וזיעה, "יסתדרו נא התובעים והמגינים זה מול זה בכדי לעשות סדר".
"הס", היסס את ההמון.
"ובכן, במה מדובר?"
שקט סרר ותחושה של מתח הייתה באוויר, כמו יכלת אם סכין לחתוך מלפפון.
רק מר ברז דלף.
"סליחה... מחילה מכבודך התואיל להפסיק אם זה, זה מלחח את מחשבותיי!" נהם עליו מלח.
אך, מר ברז המשיך למרר בבכי.
"אם ימשיך כך הוא עוד יטביע את כולנו!" אמר משהו וגרר אחריו המהומים רבים וטורדנים.
"מספיק, נניח לו כעת", ענה להם מלח.
"ובכן? תועיל התביעה לפני שנטבע?"
מר מגש קם וניער את הפירורים מעצמו, וסידר את טענותיו ופרש אותם הלוך ושטוח לעיני מלח וועדת השופטים (התבלינים החריפים בשכלם והקערה הזקנה והעמוקה):
"הלא עיני הכל רואות שהיה זה מר ברז שרצח את גברת פומפייה!" אמר נחרצות.
"תראו יש לו סימנים אדומים על הצוואר!
והוא היחידי שהיה ער בשעה מעורפלת שכזאת
והיא נראתה בביתו לאחרונה ושם גם מצאו את גופתה מגואלת בדם!"
"טוב טוב, נסתפק בזה לבינתיים. תודה למר מגש".
"ומה בדבר ההגנה?" יצא הדבר מפי מלח ופני כולם חפו.
מר ברז ידע שזה יקרה, כל מה שגברו וגברו הכתמים האדומים, יותר ויותר היה משוכנע שיגברו החשדות כלפיו. (ומי אם לא הוא הביא אותם על עצמו- שהרי בייבובו, החלידו פניו וצווארו והוא לא מפסיק לייבב מאז אותו מאורע).
הם חושדים שהיה זה הוא שרצח את גברת פומפייה, שאהבה להשתחצן ולהחצין בפומבי בצווארה הארוך ובציפורניה המשויפות להפליא.
היא הייתה חדה כתער, לא רק ציפורניה, גם לשונה ובאמת לא היה נעים לידה אך, היא שמשה את כולם נאמנה ועל כך הייתה ראויה לכבוד הראוי, בטח לא לרצח כזה מתועב בחצות לילה מאחורי גבה של בעלת הבית!
מר ברז, באמת היה חף מפשע, (לפחות לפי דעתו, אך בינתיים הייתה זאת כנראה דעת יחיד ולכל הפחות, הדעה היחידה שעדיין לא הושמעה).
משארך הזמן ועדיין לא קם עד אחד להגנתו, נתבע מר ברז בעצמו לפשר מעשיו.
"ובכן מר ברז, שמעת את הטענות כלפיך, אתה מודה באשמה?" שאל מלח בזחיחות מה, שכן היה כבר עייף ולאה מכל הסיפור, גברת פומפייה באמת גברת נעלה (וכעת גם נעלמה), אך בכל זאת, אמצע הלילה היום, והעניינים כבר נהיו תפלים מדי לטעמו, (אפילו בכיו של ברז קצת דעך לשמע שמו.)
"אני לא אששההאאםםם", פרץ מר ברז בנחשול חדש של ייבובים בזמן שהוא שוטף את הכיור וממלאו, תכף ממש יתמלא על גדותיו!
ואז המשיך למלמל/למרר לחילופין, "היא בגדה, מה שהיא עשתה לעגבנייה... אאהההאה... ובכל זאת הסכמתי, אבל אז השתנקתי, זה בגלל השיפוצניקים (@#^^%*+~$ לכל הרוחות!)... אווויייי אהההוו ברברברברבררר..."
מלח שלח אליו את סמרטוטה העובדת הסוציאלית, שתלטף אותו ותרגיע אותו קצת, והמשיך-
"אני מבין שזה מקרה מאד דרמטי, מר ברז", "זה מצער את כולנו כמו שזה מצער אותך, אך משהו צריך לשאת באחריות!"
מר פקק שבינתיים קפץ למים לנסות לסתום את מריו של ברז, בכדי להציל את כולם, אותת לסמרטוטה שתתחיל לסחוט ממר ברז דברים יותר ברורים, אך היא בינתיים מאד הזדהתה אתו וכבר הייתה מלאה דמעות והציבור נחנק מהתרגשות...
"רבותיי, אל לנו ליפול לרגשנות! מדובר כאן בדיני נפשות ואל הרוצח להימצא ולהיענש בהתאם!" היסס מלח את ההמון והחל מייבש את האווירה.
מר מגש השתטח כרפסודה על פני רצפת המטבח שגם היא כבר התמלאה מים וקול שאון עולה...
"הרצל?!" קראה בתיה, "יתכן ולא סגרנו את הברז במטבח?"
"הרצל?!" אתה ישן או ער?
"אני מדבר אתך, סימן שאני ער."
"ובכן, רד בבקשה למטבח, כדי לסגור את הברז."
"הההאאאח... אני עייף, זה לא יכול להדחות למחר?"
"טרח שכמותך", "אני ארד בעצמי", אמרה הבעלע-בוסטית ומשכה אחריה את השמיכה כדי שגם הוא יתעורר, אך, כשהגיעה למטבח נרטבו רגליה וגם שמיכתה.
סגרה הברז, החליפה השמיכה ושבה החדרה.
"אחח, הברז הזה, צריך לתקן את הנזילה הזאת! מחר נקרא לאינסטלטור".
נשם המטבח לרווחה והצלה שנעשתה לו, את אוויר הלילה הצונן והכין עצמו להמשך הדיון...
"אני אצא להגנתו" קמה לפתע החברה- סמרטוטה.
"אם ננסה להבחין בכמה טיפות מבעד לפרץ היבבות של מר ברז חברינו, נבין שהוא סך הכל ניסה לרחוצ את גברת פומפייה אלא שאז פתאום נשנק ולא יכל יותר -משהו שם למעלה סתם לו את העורק למטרת עבודות שיפוץ (שיתפוצצו לכל הרוחות!!!), והגברת המסכנה ראתה שהיא נשארת כך כשכל סומק העגבנייה מרוח על סנטרה, גבה, חזה בגדיה וכו´ וכדו´ ומרוב שלא יכלה לשאת את גודל החרפה שכך יראו בה מר מערוך ומר מגש, ומר פלפל, מעריציה ומוקיריה היא פשוט נפחה נשמתה לכיור!
והעד היחידי היה מר ברז המסכן!"
"המממ", המהם לעצמו חרישית מלח הארץ שכבר חשב שהעניין קרוב לפתרון פשוט וכבר מזמן היה מאד עייף מכל הסיפור.
מלח נמלח בדעתו ומשהבחין שהיא סרת טעם, פנה להתייעץ בחבר השופטים.
"ובכן, מה בפיכם?"
קמו זנגויל וחוויג´ ואמרו פה אחד: "ובכן, בתפריט היום, מרק רגל תימני מקורי אסלי חריף מאד ירוק, או כפי שמכנים אותו אניני הטעם-צ´אצ´א"
מלח הסתכל עליהם במבט חומל ומלא שעשוע, ושאל-
"ומה בדבר תיק ברז?"
"אה, תקעו לו ברז", נשפך שם פלפל לבן. קינמון תקע בו מבט נוזף והתעטש.
"מלח", אמרה ציפורן, "מי אתה חושב האשם?"
מלח הלבין וענה לה מאופק: "זה לא מתפקידי להכריע בסוגיות כאלו, אני עוסק רק בענייני תרבות, כלכלה ורווחת הציבור!"
מיואש מהתבלינים, פנה לייעוץ אצל הקערה העמוקה והזקנה.
"אל תגיד לי ´ובכן´, נראה לי שהציבור קאה במילה המיותרת הזאת!", הקדימה אותו הקערה.
"וּ..."
"כך לא אענה לך!"
"אך ללא הקדמות מיותרות מצידך אקדים ואשאל, אם יורשה לי לשאול כפרקליטה טובה (שהרי לא ניתן לנתבע שום פרקליט!), את התביעה שאלה?"
"יורשה", ענה מלח מתוח.
"מר מגש, מדוע אתה כה נמרץ לתבוע עלבונה של גברת פומפייה יותר מאשר כל אחד אחר פה במטבח?"
מר מגש עמד נבוך וחשב איך יענה על השאלה.
לבסוף ענה- "הייתי מאוהב בגברת פומפייה", ואז נתמלא זעם והמשיך- "ואילו מר ברז הנבזה, אין לו בושה ועוד רצח כפול של שתי נשים- פומפייה ועגבנייה!!!
שלושים שנה הוא פה במטבח וכיון שהוא לא נשוי, הוא חומד נשים ואף רוצח אותם! הרצחת וגם שטפת אחריך?!, מי יודע אם זה לא היה הוא שעשה לדלי הקטן יונתן את החור במכנסיים, וגנב למר ספל את האוזן!"
הקערה לא התרשמה עמוקות שכן טענותיו של מר מגש היו בעיניה די שטוחות (כיאה לו), והיא פנתה למלח ואמרה-
"הנה תראה איך מתרתחות פניו, אפשר היה על הגז שכך נהיה לו" גיחכה קלות.
מלח כבר נהיה לימוני, ופתאום רוח אידיאולוגית נפחה בו מהחלון, מתנשא על כנף הרוח זעק כלפי הנוכחים:" מספיק עם שנאת החינם הזאת והקנטרנות!
זה אנחנו כולנו הבאנו לרצח הזה!
תראו איך אנחנו מתנהגים אחד כלפי השני ועוד בועידה שעוסקת בדיני נפשות!"
כך המשיך זועק, אך לא יכל לעצור בו מפני הרוח שפיזרה אותו לכל עבר על פני המטבח והסלון.
כל הנוכחים נצרבו מעט ממנו, הוא נגע בעיניהם ובלבם, והדברים ירדו עד הנפש- היא הדם.
"ידינו שפכו את הדם!"
זעקו כולם ומלאו את הקערה בכי מלא הלב. בראשם סמרטוטה זבה וזבה בלי עצור.
דווקא מר ברז היה כעת שקט, הוא היה מלא התפעלות מהשינוי שהתחולל בקרב חבריו למטבח.
לפתע זרחה השמש, ושוב הצטלצל לו קול צעדים במדרגות היורדות אל המטבח.
"הרצל?"
"כן בתיה"
"אתה חושב שהכלים במקלחת כבר כשרים לפסח?"
"למה מה הלחץ"?
"אני רוצה לטגן לטקעס, איפה הפומפייה?"
אה, היא הייתה מלוכלכת מאד, אז הכשרתי גם אותה עם כלי הפסח, את יכולה להחזיר אותה למטבח"
"ביי, יום טוב!"
------------------------------------------------------------------
"ההייי!", כמו פיזזה לה גברת פומפייה בהיכנסה למטבח. "ראיתם איך הציפורניים שלי מבריקות ומשויפות מתמיד והצוואר שלי ארוך ומתוח אחרי ה´פדיקור-מניקור´ שעשו לי?"
"הא", הפטיר לעברה מלח בו בזמן שמר יאה ומטאטא עזרו לו לאסוף את עצמו, "יש לך הרבה עבודה לקראת הפסח, חבל על המאמץ".
תגובות