כן, השמש מדממת כי הירח פילח את ליבה בחרטומו. הזוהר שלה נשפך על פני כל הרקיע, הנה הוא מכהה, מזהוב לאדום, ורוד, סגול כהה מימי. תוך דקות והיא איננה, כמו עגלון המלך, נופלת ממושבה השמימי אל התהום הפעורה של הלילה ורק צבעם האדום של המים ער לטרגדיה שהתרחשה. ירח עולה וחיוך זדוני על פניו, זורח על אלפי נתיניו ומעריציו הקטנים, אך נשאר תמיד גלמוד חיוור וערירי, גוון הלילה הכחול-עמוק משמש כתפאורה הולמת לעצב שהוא משרה על כל סביבותיו. רוב הבריות מתכרבלות בתוך עצמן שלא לחוש את החושך, שלא לראות את מלכות האפילה שקנה הירח בכח, שררה וזדון ושאלה בחלומם; האם בבוקרו של יום תזרח השמש החדשה? אך היא איננה מכזבת בנתיניה, היא עולה כל בוקר, רעננה וטריה כשלירח נמאס מבדידותו והיא זורחת עשירה, מאושרת, חייכנית ומשרה שלווה. היא עולה כמו מן הרחצה מעפִּילָה למרומי ההרים שם היא מתגלה לנו בשיא תפארתה, כמנצחת על הלילה. רוב הבריות יוצאות לרחובות עליזות לקראת יומן לקבל את המלכה שקנתה את מלכותה בעמל וביזע, העפִּילָה אל ראש ההר כדי לצפות בירח הגולה עם רוחות הלילה.