תינוקות יחפים רוקדים בשמש
חסרי דאגות, או כאב או שיניים
של פחד שחור מאופל של אמש
לא יודעים עד לאן מגיעים השמים
בוא אלי, אח קטן, ילד רוח ועשב
מעגלים פראיים של ריקוד חסר-דעת
קטונת, עדיין, מלבכות על העצב
להישען אל כתף מתייפחת ברעד
בוא ושב לצדי. עת לישון לילדים
כבר השמש הנמיכה, היום מעריב -
במילים אז אותך אבקש להרדים
אך בעיניים פקוחות לי תקשיב…
התדע, אח קטן, בימים שמקדם
כשגם הגדולים עוד זכרו איך לצחוק -
בדורות שעבַרו, כשצבע האודם
נודע בלבלוב הפרחים בַירוק - -
אז היו אגדות, והיו סיפורים
שסופרו, לחש סביב מדורות
אמני המיתר אז היו מזמרים
את גדולת ושמחת הדורות.
אח קטן, לא היו חרבות אז בחלד –
כתתו לאתים חרבותם…
אז היו עורקים של ברזל ושל פלד
ונחושת זרמה בם, כדם
אז היו, אח קטן, דרקונים בשמים.
הראית אי פעם דרקון?
זקנים, עייפים הם חצו את המים
ופניהם למרחק, אל נכון
מזהירי קשקשים, בעיניים בורקות
כך ישבו בלועות הרי געש
מעל ערמת אבני חן בוהקות
מהירי מחשבה, חסרי מעש
כשהיו האבות מעלים נערה
מתנה לאדון על ההר ---
אל תבכה, הן עוד טרם נפלה הבחירה
אל תבכה, אח קטן, אין דבר!
והיו נערות, לבושות בלבן
עולות ומטפסות אל השביל
אל פי מערה, באדום מלובן
ואדים וקיטור מהביל…
התדע? כששמח דרקון, הוא צוחק.
קול צחוק דרקונים עז היה אז נשמע
מהדהד לו מאופק עד אופק, הרחק
ובגווע הצחוק – תשמע אך דממה
או אז יתנשא הדרקון מפתחו
ויכה בכנפיו הגדולות בסלעים
הן גומל האדון לאדם ששמחו
ובקולו העמוק כך ירעים:
"הקשב, בן אנוש…" וכולם משתתקים.
"שבו," אומר. "ועתה – תשמעוני…"
אין כדרקון בשירים עתיקים
ומיטיב לספר הוא ממני…
אך שקט עתה, ועיניך סגורות
ידיך כרוכות מסביבי.
נשימות של תינוק, נמוכות וסדורות
וראשך עוד שעון אל לבי...
אז אשתוק. אלטף שיערך הבהיר,
מעלינו בורקים השמים.
כוכב בן ערביים אותי כבר מזהיר
"יתקרר!" אך אני – בינתיים –
אשאר, אך עוד רגע, בעשב וטל
אחבקך בלאט ואבכה;
כובדו של הסכם על סיפור עוד מוטל -
ובראש הר הדרקון מחכה
תגובות