בע"ה.
עיני תרות אחרי אולי
שאלות האם כדאי
כלות אל הזולת
והאור שבפני
מקביל פני האדם
וחי
שירת ליבי
על זאת הדרך מתנגנת והולכת
לאיטי
ואני רץ בקיצבו של דופק
בעקבות הקול, הרוח והחול
שמעלים ניחוח באפי
עיני תרות אחרי אולי
זו השירה שבליבי.
[ליצירה]
חותם על השבחים האמורים
אך, לא הבנתי את המשפט האחרון האם עכשיו עולמה נהיה כעולם נמלה או שצר לך על העולם שהיה צר כעולם נמלה שאם כן עכשיו כשנחרב יש בו פוטנציאל של התרחבות (אותיות התחברו"ת).
[ליצירה]
חבל
התחלת אתזה טוב, הפואנטה הובנה, אתה לא אומר דבר רק מסדר את הטקסט באופן כזה שידבר בעד עצמו, אך, נראה לי שהיה עדיף, שתצטמצם לקטע הדרמטי, זה לא שייך לכל הנאום של יוסף האופן הקטוע הזה אני לא מאמין שכאשר ציוה עליהם להביא את אביו (וגם אתה מודה שזה ציווי- עובדה פיסקת את זה בסימן קריאה!), שהוא דיבר
מילה
מילה
, אך הרעיון יפה.
[ליצירה]
יפיפה.
לא כל כך הבנתי איך אתה נכנס לתמונה, כלומר, הזהות שלך עם הזאב לא כל כך מובנת לי, איך אתה יכול להקשר בו בצורה כל כך מוחלטת, אך המילים שלך חדות וחזקות והתחושה מועברת.
[ליצירה]
זה נשמע כמו שהכל מתחיל מה"פוס משחק", עצור צריך לברר פה משהו שמעצבן וכו' ונגמר בסוף ב"פוס משחק" אחר, מטאפורי, אנשים, זה כבר לא משחק, זה עלול להוביל לאסון, הכעס, השנאה, אז פוס!!!
[ליצירה]
רואים
רואים את הסדקים, וכן הסדקים רואים את החיים ששחקו אותם וערפם החשוף למול עיננו שרואים רק את הצל השחור שלהם את החלל שנותר ממה שהיו בימי בחוריהם טרם נהיו לחורים אפלים.
החיים שוחקים ועושים אותנו לשחורים.
"אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש"...
וחולות התחככו בי ורוחות זעפו מול פני התמימות,
אל תאמרו שאשמתי, פנו לאל הרוחות
שישים גבול לחול כפי ששם לימים
שימנע מהטבע לפגוע בתמימים.
הסדקים בסלעים לא נפצעו בסכין,
זו שחיקה איטית של שנים,
זו חילול איטי מבפנים
והחושך הוא רק הצל של אבני חן צעירים.
אהבתי, מדהים!