צעדים מהירים, ראש מורכן. לקבור את הפנים עמוק בתוך הסוודר; עוד יותר עמוק. הם לא יראו אותך. הלב דופק כמו מנוע של קטר. להירגע - רואים את זה, ישר קולטים אותך. לנשום עמוק, להאט קצת את הקצב, אל תראה חשוד, אל תגרום לאף אחד להחליט לבדוק מה בדיוק הבעיה שלך.
"חנון!"
לא להאט, אבל גם לא למהר. לא להראות שום סימן ששמעת. האבנים המשתלבות, הדהויות, מוכתמות בבוץ, כבר כמעט אי אפשר לראות איפה נגמרת אחת ומתחילה אחרת, וממילא הן עוברות כל כך מהר שאתה לא מספיק להתעמק בזה.
"לאן ´תה הולך?"
הם בטח מתכוונים למישהו אחר. לא עשית להם שום דבר; להמשיך ללכת, הכל יהיה בסדר, הכל יהיה...
"אמרתי, ´לאן ´תה הולך?´"
אתה מרים את הראש, לאט. הם עומדים שם, כמו תמיד – עידן ותמיר, בעמידה המרושלת הזאת, ידיים בכיסים, שגורמת להם,אתה הרי יודע את זה, להיראות גדולים הרבה יותר מכפי שהם באמת.
"הביתה."
"שמעת?" אומר עידן. "הוא הולך הביתה."
אתה מאגרף את הידיים בתוך הכיסים, משחרר אותן לאט לאט. לשתוק, לא להראות כלום. זה יהיה בסדר.
"תראה," אומר תמיר. "הוא ממש לא בכיוון הנכון."
נשימות מהירות, רדודות, ובטח הפנים שלך כבר לבנים והם כבר יודעים, הם יודעים כמה שאתה פוחד –
"וואלה." עידן מחייך. "אז אולי נעזור לו למצוא את הדרך?"
ועכשיו הציפורניים נתקעות בכפות הידיים, וזה כואב. ללחוץ יותר חזק; קראת על זה פעם בספר, שהכאב יכול למקד שוב את החשיבה שלך, שמתפזרת לכל הכיוונים רק מלשמוע את הקולות שלהם...
שניהם צוחקים.
כשאתה צוחק אתה לא רץ כל כך טוב, בגלל זה צריך להקפיד לא לחשוב על דברים שמחים כשאין מי שיגן עליך. מכונית חולפת ברחוב לידם; אתה שומע אותה מתקרבת, עוד רגע תהיה לצדך... אתה תופס את התיק ביד אחת כדי שלא ייפול, חותך שמאלה ומתחיל לרוץ.
"היי!"
אולי הם רודפים אחריך, אולי לא.המכונית לא תתן להם. אתה בטוח. אבל לרגליים שלך לא אכפת, והן ממשיכות לרוץ ולרוץ אל תוך החושך, בדרך המוכרת כל כך לאלה שבורחים.
***********************
ובסוף- לדלת המוכרת, בלי לדעת איך.
אין אף אחד – אבל עוד מוקדם, רק שמונה. הילד שלי לא צריך בייביסיטר, אומרת אמא בגאווה. הוא לא מפחד מהחושך, הגאון שלי.
ובאמת, אתה לא מפחד מהחושך. בחדר יש פלורסנט מהבהב, אבל אתה לא מדליק אותו. יש המון פינות טובות בחדר. המון צללים. כל כך הרבה גוונים של שחור, שקטים שקטים ולא נוגעים בך, אף פעם לא עושים לך כלום.
כמו ספרים.
ספרים אף פעם לא פוגעים.
הם נותנים לך לחטט בהם, לקרוע אותם, להשליך אותם לפינה כשאתה פוחד או כועס. הם יודעים בדיוק מתי רק לשכב שם, הפוכים ועצובים, ולא לטפוח לך על הגב בעידוד כשאתה רוצה בסך הכל לשבת ולשתוק בחושך.
והם לא מספרים על הדמעות שלך לאף אחד.
********************
"אתה בטוח?"
בהתחלה אתה רק יושב ובוהה בו – היצור הכתום זהוב שהגיח מבין הדפים המקומטים, המוכתמים. דקדוק אנגלי, יד שניה. יש כאלה במצב יותר גרוע, אבל באף אחד אין כזה דבר.
"חשבתי שג´ינים גרים בתוך מנורות," אמרת קודם, כשפתחת את הספר ועפת אחורה מההדף שחולל היצור הזוהר.
"אני לא ג´ין," השיב הדבר, ועצם את עיניו. "אבל אתן לך משאלה אחת."
"בחינם?" אתה מכיר את הכללים. למדת אותם כבר מזמן. אכדכאח.
היצור מביט בך במלוכסן. "אתה לא תעבוד עלי," הוא אומר, מחייך. "אתה חנון ממדרגה ראשונה, רואים עליך ישר. אתה יודע את החוקים."
אתה מהנהן, פעם אחת.
"אני רוצה..."
"שתוק. בני אדם גרועים במילים."
זה לא אמור להיות ככה, אתה יודע. הם ערמומיים ושאפתנים, הם רוצים רק לסדר אותך. כמו כולם.
היצור שואף שאיפה עמוקה, ומחזיק אותה בתוכו במשך זמן רב מאוד. עם הנשימה שלו כאילו לקח אתו חלק מהחום של החדר.
"אני רואה." היצור פוקח את עיניו, מתנשף. "אתה בטוח?"
אתה מהנהן. פעם אחת.
***********************
אתה מרים את הראש, לאט. הם עומדים שם, כמו תמיד – עידן ותמיר, בעמידה המרושלת הזאת, ידיים בכיסים, שגורמת להם,אתה הרי יודע את זה, להיראות גדולים הרבה יותר מכפי שהם באמת.
"שמעת?" אומר עידן. "הוא הולך הביתה."
אתה מאגרף את הידיים בתוך הכיסים, משחרר אותן לאט לאט. לשתוק, לא להראות כלום. זה יהיה בסדר.
"תראה," אומר תמיר. "הוא ממש לא בכיוון הנכון."
נשימות מהירות, רדודות, ובטח הפנים שלך כבר לבנים והם כבר יודעים, הם יודעים כמה שאתה פוחד –
"וואלה." עידן מחייך. "אז אולי נעזור לו למצוא את הדרך?"
ועכשיו הציפורניים נתקעות בכפות הידיים, וזה כואב. ללחוץ יותר חזק; קראת על זה פעם בספר, שהכאב יכול למקד שוב את החשיבה שלך, שמתפזרת לכל הכיוונים רק מלשמוע את הקולות שלהם...
שניהם צוחקים.
כשאתה צוחק אתה לא רץ כל כך טוב, בגלל זה צריך להקפיד לא לחשוב על דברים שמחים כשאין מי שיגן עליך. מכונית חולפת ברחוב לידם; אתה שומע אותה מתקרבת, עוד רגע תהיה לצדך. אתה מסתכל בהם, ולוקח צעד אחד אחורה.
"הי!" קורא עידן. "החנון בורח!"
המנוע מטרטר מאחור ושניהם מזנקים לכיוונו כמו שני כלבים מורעבים, ואתה מסתובב – לאט, כל כך לאט – וחותך שמאלה.
אתה רץ עד שהנשימה שלך שורפת את לך את הגרון. הם לא יתפסו אותך.המכונית לא תתן להם. אתה בטוח.
ואתה שומע את הצרחה הגבוהה ההיא, כזאת שבריונים לא יכולים לצרוח, אין סיכוי, ואת החבטה הכבדה באבנים המשתלבות, ואת הסירנה של האמבולנס, שיגיע עוד מעט כשזה כבר יהיה מאוחר מדי. אבל לרגליים שלך לא אכפת, והן ממשיכות לרוץ ולרוץ אל תוך החושך, בדרך המוכרת כל כך לאלה שבורחים.
תגובות