כל פעם שאני עולה על 'רַיְיסִי', מאז קנתה לי אותם סבתא, אני מגיע לשיאי מהירות, שאני בכלל לא מכיר. כל פעם מחדש, כמו ילד קטן נרגש, גם כעת, בגיל 20.

כל פעם זה מחזיר אותי אל הפעם ההיא שאחי ז"ל 'לימד אותי' לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר. הוא פשוט עזב אותי בירידה, (ואני האמנתי שהוא ממשיך לרוץ אחרי), ועוד לפני שהבחנתי בכך, שעזב, דהרתי בביטחון ובשיווי משקל מופלא, שלפתע קיבלתי, ומאז, אני פשוט רוכב, בלי  מעצור, ובלי עזר, דוהר על 'בַיְיסִי', (כן אני יודע, לפני רגע קראתי להם 'רַיְיסִי', הרבה שמות חיבה יש לי לכלי הזה, הוא משרת נאמן והרבה פעמים הציל אותי מדריסה בגלגל גס של משאית או רכב של אוּצְ אוּצְ ברמקולים-פול-ווליום).

כל פעם שאני עולה עליהם, (אקרא לו מעתה ביחיד, מחילה מכבודו, רק בשביל הנוחות), אני זורם בנהר של חוטים צבעוניים שחולפים על פני. הו, זה ממש מרווה, חבל"ז, אני כלל לא מתאמץ, אפילו לא ממצמץ, פשוט זורם על 'הֶנְקִי' אל תוך האופק הלא נגמר. הבעיה היא, כשאני עוצר פתאום; או, כי נגמר השביל, או, כי הגעתי למעבר חציה ובדיוק, גברת נחמדה עוברת שם עם הקניות לשבת, או, שכמעט דרסתי בעצמי שיח של קורנית מקורקפת וזה לא נעים, מה יגיד השכן נסים לאבא כשיפגוש אותו במעריב, "שוב הבן המופרע שלך עם האופניים שלו?!"                                     אני ו'דֶיְיזִי' משתדלים לא לפגוע באוכלוסייה חפה מפשע. אמת, כשמשהו נכנס לרשימה השחורה, אנו מבצעים בו פעולות נקם, (למשל, השבכני"ק הזה- אופיר, שהלשין על העברת הקרוואנים, הו, מה עשינו לו, חבל, כמה השקיע בגינת הירק, ז"ל).

עכשיו, אני לא יודע, איך יש לי בכלל כח לתעד את מה שקורה, כי אני באקסטאזה של טירוף מהירות- וואוו. אני מרגיש איך שהגוף שלי נהיה אווירודינמי, מתמסמס לגז אחד עם ההוויה וזורם בכיוון אחד, עם הרוח ואפילו מקבל כח אנרגטי, כשל ברק ומתח של רעם, שעלול להתפוצץ ברגע שרק אעצור. זה המרוץ אל הקצה. בכל פעם שיש לי עצבים, אני יוצא אליו וכשאני מגיע לקצה, אני מתפרק, כמו השעיר לעזאזל, איברים איברים, עד, שנעשת לשוני לבנה. הו, אז אני אוסף את עצמי על הדשא, נותן לכל הנוזל לצאת ממני, לכל המלח למלוח את כל גופי, (מה שנשאר ממנו), לנשימה להסתדר מחדש, כמו ברגע שיצאתי מבטן אימי.

זה סוג של קורבן אישי, כמו עקידה, רק, צמחונית, (בלי סכינים בבקשה, אצלנו אין אלימות), הכל בנועם, יותר דומה אולי למנחה, רק בשרית, משהו באמצע, בין לבין- מנחה אנושית, קורבן קיומי. פעם בחודש בערך, זה מעין פולחן, אני ו'רייסי' והאל, והרוח והאדמה והצבעים.

תמיד, כשסוף-סוף אני פוקח את עיני, אני רואה ילדים סקרנים, בוהים בי, הפוך. אני מחייך, הם מיד נמלטים, כנראה ממבוכה. חבל, (מבוכה דווקא אוהבת ילדים והיא מאד עצובה שתמיד בורחים ממנה), אני רוצה לשתף אותם, להעביר את ה'עבודה-זרה' הפרטית שלי לעוד משהו, סוף-סוף, אני צריך יורשים, יורשה לי, לא?

כשאני מרגיש לבסוף, שחזרתי להיות אחד, ואפילו חזרתי, מלהיות עם האחד, חזרה אל האחד הנפרד כביכול, שאני, אני צומח לאט לאט מן האדמה. ראשית,  ראשי ושערותיו הפרועות המזדקרות אֱלֵי שמיים, כמו קוראות תיגר על מלך השמיים, על העננים והברקים שהכו בהם, שעה קלה לפני כן. אחר, עולה עורפי, בורק כולו מזיעה. אחר כתפי מתנתקות מהקרקע, אני משחרר את כל המשא המיותר מכתפי בפעולה זו (- כל ההתחייבויות הנימוסיות והמאולצות). אחר האגן, בסיבוב קל, עולה גם הוא. בריקוד קטן ועליז, מושך הוא את הירכיים, מלֻווֹת בזרועות הנעורות ועולות כמו דשאים רעננים, תנועה, שמעירה את כפות הרגליים המפונקות שלי מהמסאז', שהדשא עשה להם כל הזמן הזה. (הן בדרך-כלל עצלות, אין להן רצון לעזוב את התענוג הזה). עוד חודש שוב, אני מבטיח, עוד חודש, כעת עורו, עורו, יש לשוב הביתה, אל אימא, אל ארוחת הערב.

'רייסי', 'בייסי', 'דייזי', ו'הנקי', כאחד, עומד מוכן כמו כלב מאולף בתנוחת זינוק אל עבר עירי.

אני עולה, ונכנס גם אני לאותה תנוחת זינוק. אנחנו שנינו צמד שעובד טוב יחד, טוב מאד.

אני מביט אחור אל הדשא הצונן, אל הואדי למרגלותיו, אל הקצה הזה שאין לו סוף, יודע שעוד אשוב לפה, לא רחוק היום, רק בפעם הבאה שאחטוף חום.

שלום, סוף וקצה.

שלום.