בע"ה.

הבריאה שלי מתחילה ברוח, רגע... לפני זה היה חלל פעור וחשוך.

עתה באה הרוח, רווווּחַ.

היא חולפת ונחה, מפזרת חלקיקים המחכים לְעוֹר באור.

כעת, הנולדת עתה בדיבור ראשון, מילה שלי שקופה מאתי תצא אל החלל ותפגוש ברוח שתחלוף בה ותשאיר אותה מלאת לחות.

לבסוף מבריק האור, ממלא את חללי התבוננות ויוצא דרך עיני. אני מביט אל המילה ומבין אותה מחדש, מפנים אותה אל תוכי ומוליד אותה שוב והיא נושמת את החלקיקים שהותירה הרוח והם מוארים באור הניבט מעיני ברחמים.

והנה בריאה.

אין ערב ואין בוקר, יש רק זמן שזה עתה נולד, שלא נחלק לרקיעים, שלא נמלא בפערים שבין חלום למציאות ויש מילה שהופכת ממשות עם כל מבט, אני מבחין שהיא נהיית יותר ויותר, אני מבין, שהיא נולדה ממני, נולדה לשיר. מחכה אולי לעוד מילה.

אני ממתין לראות אם נמלאה.

ושוב נפער החלל ושוב באה הרוח מלאת חלקיקים ושוב ממתין לאור שיבוא ויבריק על מילה חריבה.

אולי עוד אשמע את שירת בריאתי במאור חוזר.