בע"ה.
ב´קרדו´, מנורת זהב מחכה לשמן מהרי שומרון, בינתיים, שמש מזהירה אותה באור יקרות. יכולתי לבהות בה יום שלם לולא הקבוצה המשיכה הלאה, אל מוזיאון תת קרקעי, המתעד שכונת מגורים של כוהנים מלפני אלפיים שנה (בערך), בתקופת המקדש.
הציפורים מקננות בגגות הפח מעל לבסטות בשוק הערבי, חנויות מוצפות בכלי נוי ואומנות לתיירים, (אלה המקומות שאני הכי מסמפט, אמנם, הכיס שלי אף פעם לא יכול להכיל אותם).
אומרים שהאבנים פה מדברות, שהלבנים פה שחומות מפיח, ושהלבבות פה הם צדפים, (הלב שלי הוא אבן חלקלקה).
אני לא התקדמתי עם הקבוצה, אמנם הוסטתי מהמנורה, אך, גם מהקבוצה,
העדפתי לעקוב אחר ציפור אחת מה´קרדו´ אל הגג של בית הצלם ומשם לעטרת כוהנים (אולי השם הזה קשור למשפחה ההיא מהמוזיאון התת קרקעי), ולכותל, שם נעצרה, נעצה מקורה באזוב שבקיר (-שבהקיר), הוציאה משם פתק, התעופפה ונעלמה.
אז זה מה שעולה בגורל פִתְקינו! לחשתי לעצמי.
אולי היא דואר שמימי, אולי מלאך.
גבוה...פשש... עד שם אין עיני מגעת, אך, כשהעפתי מבט השמימה בכל זאת, ראיתי את השמש והסתנוורתי, יכולתי לבהות כך יום שלם ולאבד את מאור עיני.
השמש, היא אכלה את הפתק! אולי היא פתח תיבת הדואר של א-והים.
זיעה נטפה מפני כשהבטתי בשמש, אולי גם נטף שכלי, כי כשהורדתי את עיני לפת אותי כאב ראש אדיר וחשבתי, איזה מטומטם מסתכל כך על השמש ללא מגננות או גינונים.
עצמתי עיני, נשמתי, שממתי, נרדמתי ובחלומי...
לא! לא בא לי לספר על החלום. רק אומר שהיו בו ציפור גדולה, נייר עטיפה ומלאך אחד שמן.
התעוררתי, השמש כבר נטתה על צידה השני, (חשבתי לי שזה מעייף להיות שמש, כל היום בטן- גב משתזפת, מעניין איך האור שלה עדיין כה בהיר?!)
כיוון שהגעתי לכותל והשמש כבר אותתה לי שעוד מעט מתחילים חיי הלילה של העיר, חשבתי אולי כבר הגיע הזמן שאתחיל לשבח לבעל הבירה.
תצטרפי אלי? שאלתי את העיר.
היא הייתה נבוכה.
אמרתי- "לא תבושי ולא תכלמי"!
היא לא הגיבה.
שאלתי- "מה תשתוחחי ומה תהמי"?
עכשיו היא כבר געשה, דמעות נקוו בעיניה וקולה היה חנוק.
שתקתי ובעיני תמיהה.
"ה...הרי, כבר נבנתה עיר על תלה"!
"במו עיני ראיתי את החפירות והבית של משפחת הכוהנים, מה גם שעכשיו העיר מוצפת ויקר מאד לשכור בה דירה".
דמעה של זהב ירדה בקול פכפוך ממעיין השילוח, הבהבה באש שקיעה, וצלצלה במעיינות הסלע, יותר חזק אפילו מדנדון הפעמון.
מחשבותיי ליוו את קול הפכפוך או שמא הוא היווה את קצב מחשבותיי.
לבסוף, אמרתי (חצי בלבי, חצי באזנה), "אני יודע... זה החג שלך ולא באו הרבה ´עמך´... אני באתי", הראיתי פנים של חיבה וחצי חיוך.
עתה, כבר לא ידעתי אם הקולות שעלו היו התרגשות של שמחה או חלילה של עצב.
שרתי לה- ´ירושלים שלי´...
אור וורוד החל צובע את השמיים מעלינו, נראה שהסמיקה.
אמרתי מהסס, "אם הצלחנו לשקם את מצב הרוח, אולי נשיר?!"... "אולי ´שבחי ירושלים´"...
מטס של יונים צחורות הופיע מעל ראשינו, משיק אחת אל אחת גפיים, כמו מחיאות כפיים רוגשות אחרי הופעה מוצלחת.
חשבתי, אולי זו שבחה של ירושלים.
תגובות