בעזרת ה'.
כשם שהסערה בעולם הופכת את הכל
כן הוא חוט השערה בהיכלי המלך.
הלך רוח
-
אוהב את הכנות.
שונא את הציניות.
אוהב את השפה שלנו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אוי את כל כך מתוקה, אני פשוט מתענג מחדש בכל יצירה שלך, על השפה, על החריזה, על המקוריות וההפתעה. :) [ליצירה]
- [ליצירה] אמת ויציב! [ליצירה]
- [ליצירה] נחמד מאד. זה כיף לשמוע ככה קנטרי מדי פעם, יפה שאתה כותב ומלחין. זה נשמע טוב, מזכיר כל מיני, אני פשוט לא בקיע בהם. תודה. [ליצירה]
- [ליצירה] מי זה קוּץ? רעיון יפה אבל באנה, זאת היצירה האחרונה שהכנסת? זה היה לפני שנה בערך! [ליצירה]
- [ליצירה] הו, ביבוש' סתיו... מאין באה לך המוזה רה הזאת פתאום? קראת ספר על בריגדה, חישגדה או גיורא? משהי מהעיולת הראשונות? לא נורא, זה מקורי ויחודי ואפילו יפיפה אך, לא רגיל ואני מבין את תגובתו החצופה של סופר אבל אני מוצא בזה בכל זאצ המון חן ואפילו הבנתי קצת ואיך אומרים- ישכויח'. (ובעברית- המשך כך). [ליצירה]
- [ליצירה] ופִּיָיתִי פְעוּרָה. wow החלק האחרון- התקציר יכול לשמש יצירה בפני עצמה, מאין חריזה, (דו משמעית), של המאורעות בשיר. ותודה ורדף השיג שהמליץ. [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי, אני דווקא חשבתי על זה שהשבת מתחילה שיין ונגמרת ביין, מעניין לחשוב על זה, מה זה אומר ומה זה עטשה לנו. [ליצירה]
- [ליצירה] *:] מדהים! השאיר אותי בתחושה תלושה, עוד רגע והבועה היתה נוגעת באור ו... [ליצירה]
- [ליצירה] זו קינה עמוקה בבחינת מדרש של עשיו על 'גורלו' ויחס אביו אליו, אביו העיוור לא רואה אותו, אולי חושב שהוא רואה בו משהו אחד ומגלה אצל רבקה יחס אחר אליו, כמובן , לא רואה אותו כדי לברך אותו, אך אני שומע מהשיר שלך שלעשיו יש כאן טענה שהוא לא רואה בו את מה שהוא- הוא הוא, מייצג את האנשים הקשים, העקשים, כמו יצחק עצמו, הבן המורד, הכופר- הוא כמו אביו, אך אביו עיוור מלהכיר בכך. הוא מנסה להפנות את צומת לב האב לשקט שבחוץ (יתכן, השקט שמחוץ לעיניים העיוורות) בחוץ בורות ריקים, נשברים, אפילו למלאכים לא נשאר מה לבכות והם -אלה שסימו את עיני אביו בדמעותיהם, יבש מעיינם. כעת השמיים מלאים עיניים עיוורות, יבשות של מלאכים. עישו שואל את אביו- מי אמר לך בכלל שככה מוכרחים? הוא מנסה בכך לכפור בעקשנות שלו ושל אביו, יש כאן התפכחות, המובילה לאמירה- אני כופר עייף וככזה אפשר כבר להביע בקול את השתיקה שבחוץ, את ה'הינהון' כביכול של הבן הטוב הקונה את אביו בציד פיו וכעת אומר את כל אשר על ליבו ברגע של פיקחון הקורא גם לאביו לפקוח את עין דעתו. ההקבלה בין הידיים הריקות בסוף השיר לבורות הריקים בתחילתו מדגישה את טענת הבן שאין בעצם מקור שאיבה, אין מעיין חיים, אין לך ממה לתת,( לפחות לו לבן אובד כמותי). חווית הפסימיות בשיר נורא קשה, אם כי כנה מאד. מאפשרת היזדהות, בהלך החיים המצוי לצערינו כיום- פער בין בנים לאבות, בנים המראים לאבות את פרצופם במעשיהם שלהם. בקיצור הדס, השיר חזק ומורכב. אני לא בטוח שדייקתי. רק כמה מחשבות שעלו בעקבותיו. ועוד לא דברתי על מה שמחבר אותך לדמות הזו של עישו הזנוח, הרדוף על ידי חז"ל. מעניין באמת ומובן. [ליצירה]
- [ליצירה] זה זה שנסחף ללבנון? [ליצירה]
תגובות