אני שוב מתארגן לאיטי בבוקר קיצי מתמתח.

מזמזם, שורק, נושם, מרענן את כל אברי ומנער מעליהם את שמיכת התרדמה.

לאט לאט, אני מזהה את גופי המעורטל מכל תויות ה"אתמול", נקי, חדש, עוברי כמעט, אני מתחיל להערים עליו את תויות ה"היום".

אני בוחר את מלבושי בקפידה, וממלא את חללם, לא משאיר הרבה מעצמי נגיש אל העולם, רק זרועות להוביל מהחוץ אל תוכי ולהגיש מתוכי והלאה, ובהונות  לדרוך ולהידרך, ועיניים, בם אסקור את המתרחש סביבי כמשקפת של צוללת העולה אל פני המים.

בשלב זה אני כבר עומד בחוץ, קולט את השעה לפי עוצמתה של השמש ומיקומה ברקיע מעל לראשי.

כן, אני יודע, שוב אצטרך לעבור את זה לבדי.

בדרכי לבית-המדרש, אני פוגש בם, עליזים ונינוחים, פניהם אל הכיוון ההפוך, אל חדר-האוכל לאכול בצוותא פת שחרית ולהשיב אל נפשם את שחסר לה במשך כל הלילה.

הם כבר אחרי זה, הם כבר קיבלו אישור מ"קודקוד-עולם" להמשיך במלאכת יומם.

אני אצטרך לעמוד מולו בעצמי, לבדי, בעוד כל העולם סביבי חוגג את שובו לחיים לאחר הלילה החשוך בו הכל דמם ואני מתבונן בכל התכונה סביבי מתוך החדר הקר, אמור להסית את לבבי מכל זה ולהכווינו פנימה- למולו.

אני מציץ פנימה לחלל בית- המדרש (שבשעה כזאת אכן מתעמק חללו).

התמונה הנקלטת בעיני היא שפה ושם נותרו יחידים, משוחחים על נתחי נושאים נדחים, מזמזמים כזבובים סביב שיירי הקורבן שהוקרב כאן לפני דקות ספורות.

אני נכנס בצעדים מפוהקים, ניגש אל השלחן, מקום בו מונחות תפילי ושפתי ממוללות את ברכות השחר, מפזרות אותם לכל עבר.

אני מעיף מבט אל ארון הקודש, כמו מבקש לבחון את מצב רוחו של ריבוני, אם כדאי להטרידו כרגע או שמא אתקפל, (בבחינת "עבר זמנו בטל קורבנו").

נראה שאני ממש לבד, גם ראשי בוגד בי, מסתחרר מעורפל ומתקשה להתמקד, גם בטני משמיעה גניחות עמוקות, מתכווצת לה כריאה מחוסרת חמצן, ואני משיב להם; "עוד רגע, קטנה, מיד תקבלו את המגיע לכם, עלי לסגור עניין עם ה"big- boss", תאמינו לי אני מסדר לנו עסקה טובה, קצת השתדלות אצל ה'גביר' ומצבינו ישתפר פלאים".

אך, זה לא משכנע אותם וזה ממש קשה לעשות זאת לבד, כשאני בא מטעם עצמי ולא מאיזה גוף פרלמנטרי או חברה העומדים מאחורי.

הלואי שיאות לבקשתי הפעוטה, הלואי שבכלל יפנה להיפגש עם זוטר בודד שכמותי.

אני מודע לזה, ששוב יופעל ה"טייס האוטומטי", ושצף של מילים ישתרבב מבין שפתי היבשות, הצמאות וישפך על ריצפת ארמונו (אולי זה ישטוף אותה מאיזה לכלוך שהשאיר שם מישהו אחר, אולי זה דוקא יעשה כתם של בוץ).

את מחשבותיי אשתדל בכל כוחי לרתום אל המירוץ, אך יתכן והן דוקא יעדיפו לצאת מגדרן ולהתפרע והמושכות ישמטו מידי ומחשבותיי ידהרו לאן שתובילם הרוח.

על גופי איני דואג, הוא כבר מיומן בתנועות, מציית כמו כלב מאולף ללא דעת, אך זה יהיה משונה לעשות זאת לבד, זה יהיה לי כמו לרקוד לבדי קטע של מחול המיועד לקבוצה, ללא שאר הלהקה.

למרות זאת ועל אף הכל, לכבוד קוני, אני מקריב את עצמי

אל התפילה.