בע"ה
אני יותר מדי מתוחכם. אולי מחוכם. הדיבורים כאן על 'כל הקורא בספרים החיצונים אינו נוחל עולם הבא' עוד מהדהדים בי ואני חש את אשר עושים בי הספרים האלה. התמימות - לאן היא אבדה?
זה שלב בהתבגרות, לשבת ולדון במקורות, כאלו היו כלים בארגז החול. אני ממלא ובונה לי טרקלין וחברי מתרשם או שלא ובונה לו טרקלין משלו וברקע מדברים על הטרקלין האמיתי שכל קיומנו הוא רק פרוזדור אליו. כל העניין הזה של העולם הבא- ההבטחה לנחול עולם הבא, להיות בן עולם הבא- מה יש בזה? מה כל כך העסיק את האנשים שהם היו צריכים להבטיח לעצמם להיות בני עולם הבא? תחיו את החיים בעולם הזה! אם תחיה את העולם הזה יבוא לך העולם הבא אחריו ואז תחיה גם אותו ותנחל שני עולמות ותהיה בן עולם הבא, אך אם תחיה כל בזמן בציפיה לעולם הבא, מתי תדע אם כבר בא ומותר לך להפסיק לצפות וקצת לטעום ממנו ולהנות? או שגם לעולם הבא יש עולם שבא אחריו וכך תוכל להוציא כל גלגוליך בצפיה ובהשתוקקות לעולם ולעולמי עולמים וכשתגיע- אם יש לזה סוף-לפני כיסא הכבוד וישאלך מלך הכבוד האם נהנית בעולמותיו? מה תגיד- שציפית לישועה?!
תגובות