[ליצירה]
הגשם מנגן על כולנו, מה? ניגוניו נעימים...
סיום מצויין, אך מעט תלוש. יכול להיות שהיה שם משהו לפני כן?
אהבתי את "עציר". מעולם לא שמעתי את המילה... ההתאמה בין הבית הראשון והשני מושלמת. צל"ש.
הבכי שלך מעורר.
תודה!
[ליצירה]
בעז עזב
כתוב למטה " זה לא נעים לראות יוצר שבור " אז מה אני אומר, כדי לא לשבור את עצמי? ומי אמר שזה לא כיף לראות יוצר שבור?! הרי שבר פרושו חיים. משהו עובר על הבן-אדם. יש יוצרים שבמקום מטר-זעם המטירו עליהם צלופן ושמנים. בסוף הם נראים כמו פרח, שטבע מרוב גשמי-ברכה, לרוב פרח פלסטיק מצועצע.
[ליצירה]
הדמיון עוטף הכל... ציור, כן ישי שור צודק.
החרוז השלישי יש לו חן וקלילות. למשל: מתנפנפת, שודפת, מטורפת. אלא שזה לא מספיק. תן לנו שורות שיפרצו ישר מלבבך ככל האפשר.
(גם לנתן אלתרמן יש בתים עם הגזמות ודמיון עשיר. בתים שבפניי עצמם אינם עומדים. אבל תמיד הוא יזכור להביא רגש חי כמו שהוא. בתור פניה לדמות או בצורה אחרת)
הכתיבה שלך מדהימה ויש לה הרבה סגולות טובות.
אני חושב שעם קצת מאמץ תוכל להגיש שירים שיעלו לי את הדם לראש הרבה יותר....
[ליצירה]
נראה ש"האומנם" מעורר ספק לשם הספק.. ברור שהמסר הוא שזו דרכה של אהבה. נראה לי שזו מעלה לשיר, ומה שהציל אותו בעיניי, היכולת לתהות על הידוע
ולעלות אותו מתהום הקלישאות.
אולי כמו שנעמי שואלת את רות אחרי הלילה בשדה בעז- "מי את?"
[ליצירה]
זו תוצאה של חורבן הבית. מעניין למשל לראות איך הכיסוי ראש הפך להיות "כיסוי" מאשר "עטרה" ; חיפוי על ערווה (כבטוי השלילי) מאשר השלמת הגוף לבטא אלוהים כבגן עדן. יש עוד המון דוגמאות כאלה.
[ולא כאן המקום להרחיב.]
[ליצירה]
הכותרת מעניינת.
זה כתוב(!!) מעביר את התחושות מעולה.. ובהחלט יכול להסתיים כך. אבל אפשר יותר- (אז למה לא?)
לדעתי כדאי לך להמשיך את זה לסיפור עמוק ומורכב.
ככה זה נחמד, שווה את הלב וזהו. הייתי מעריך את זה פי שמונה לו היה נוסף עומק וסיפור. (תנסה...)
ושוב זה כתוב מצויין.
[ליצירה]
רק כמה מחשבות וכן דברים קטנוניים, כמו שאומרים, שהפריעו לי:
בבית הראשון-
מתחיל בשאלה בלשון עתיד "ומה תעשה בזקנתך" ופתאום מדלג להווה "גם העולם זקן היום" אבל חשבתי שהאב עוד לא זקן...
התיאורים שאחרי "העולם זקן" אינם מתחברים לי בפשטות לזקנה. גם לא ברורה לי תכלית השאלה שחוזרת שוב בסוף, מהי מחדשת? ובתוכנה- "ומה תעשה אתה אבא" למה מרמז ה"אתה" הזה?
בבית השני- הוא גרם לי לחשוב שמדובר שוב בשיר שואה בגלל הרציף. אבל לא נראה.. ואחרי זה הילד שמנחה את אביו כאילו הוא האב, ואין לי טענות בעצם לבית הזה ...רק שלא הבנתי הכל.
בבית השלישי-
"ועתה המקום" בלבל אותי וריגש, כי הבנתי שהבן מספר בפרטי פרטים מה שהולך להיות והוא כלכך יודע!
מה שלא הבנתי איך הוא כבר עיוור..
וחשבתי שאולי הוא בכלל מלאך ולכן.
* * *
כל הקטע הזה שהבן מוביל את האב לא מתקשר לי עם יצחק בכלל. אני מכיר מן התורה יצחק מלאכי, תלותי, עיוור שאפילו אשה אינו מסוגל לקחת לבד.
אז מה- נסיון להשליט את הקורבן בתור המניע של המציאות.. משהו בסגנון הפילוסופים? השכל הפועל שכבר יכול לפשוט את גופו? (במונולוג הבן יודע מה יהיה ולא איכפת לו למות)
זה מעצבן. אין ברירה יצחק מהתורה משחק כאן, אבל כל קשר אמיתי בין מהות הדמיות אינו.
תם ולא נשלם
[ליצירה]
מומלץ
הדבר הנפוץ ביתר בשירה היום זו התרשלות.
כאן יש את אותו טון מתרשל, אבל למרות זאת כאן אין רישול... (גם להתרשל צריך לדעת ואת עושה את זה מצויין) כשאני אומר התרשלות אני מתכוון מן הרהור כזה לא מסודר כמו חלום... ואין את הרכוז של כל שורה בפניי עצמה בסדר הגיוני-רצוף.
הכי אהבתי את ה ( ) איך שהפכת את המשמעות של: אוכל ת'לב.
זה מתחיל שמח ועליז, ועובר לכבדות מסויימת
כאילו מצב הרוח עבר מנרגש-צהל לפילוסופי--כבד--ראש וכשהשורות הראשונות חוזרות על עצמן זה משאיר מועקה מסויימת. מה עוד שהן עצמן התחילו קיציות וקלילות.
[ליצירה]
יפה ! מצויין! כל מילה במקומה בתימצות. וללא מילים פורחות באויר ,בעודף צבעים ואיפור כבד. מישהו/י יכול/ה להלחין אותו? יש פה מוזקיים שמבינם בקצב? שווה. והחרוזים נחמדים.