[ליצירה]
הגשם מנגן על כולנו, מה? ניגוניו נעימים...
סיום מצויין, אך מעט תלוש. יכול להיות שהיה שם משהו לפני כן?
אהבתי את "עציר". מעולם לא שמעתי את המילה... ההתאמה בין הבית הראשון והשני מושלמת. צל"ש.
הבכי שלך מעורר.
תודה!
[ליצירה]
ידידיה,
הכי טוב שלך שקראתי. הבאת אותי אל סף דמעות. המון חומר למחשבה.
כבר בהתחלה עם המפגש הראשון בפנינים ניסתי להגדיר אותן ואמרתי לעצמי שהרופא הזה פשוט רוצח.
הרי זה טבע הרוצחים להשתלט על נפש(?) הנרצחים, לשאוב מהם חיים.
אולי זה רק אני אבל, נדמה ש, המפגש עם האישה מבלבל בשל המעבר החד מאלמות של הגיבור לפרץ הדיבורים. הסיפור שינה מנגינה פתאום. גם המעבר בין התקפתה אותו להתחננות "תחזור בבקשה" הייתה לי מהירה מדי. נדמה שיכולת להעביר זאת בדרמתיות יותר. כשם שהחסרתי פעימה בחלק הראשון בפיסקה תשע, למשל, הייתי רוצה גם פה שחילופי הדברים (למרות שרק היא מדברת, כיודוע גם חוסר תגובה היא תגובה) יהיו כך שיהיה מרווח "עותק נשימה" בין דיבור לדיבור, . אני מניח שאתה מבין למה כוונתי...
בקיצור- יהלום אמיתי אך לא מלוטש.
[ליצירה]
שיר יפה וטוב שנתון לפרשנות ענפה. המילה האחרונה לא מתנגנת כל כך.
יש בשיר הזה איזה מיזוג בין חומר לרוח. את החומר מבטאים מושגים כגון: הארץ, בור, צלקת. ואת הרוח: החור הריק, יד שמימית וכדו'; עכשיו, היד השמימית מבטאת יותר מכל את אותו מיזוג, כי יד היא אחד האברים שפעולתם חומרית גם רוחנית. מצד אחד ערטלאית בנתינה, ליטוף, תפילה. מצד שני היא אחד הכלים המרכזיים להכרת העולם בדרך בלתי אמצעית, מגיל הינקות ועד זיקנה, דרך חוש המישוש המגושם. מאידך החוש הזה מזוכך ומעודן יותר בדרך כלל בעור כף היד.
כך "אצבע אלוהים" מורה על תנועה ארצית-פיזית שאינה אלא אות וסימן לגילוי האל.
גם המים הפורצים לבסוף מצלקת ההלחמה מבטאים את זה. מים נוזלים ממרומים ומפרים את האדמה. ישראל מתפללים לגשם גשמי משמים כדי להצמיח יבול שעשרות מצוות רוחניות תלויות בו ומתממשות.
[ליצירה]
אהבתי מאוד
מרוכז מאוד: הטבע והאדם מאוחדים במכסימום.
זה למשל מדוייק מאוד ולא מרושל בכלל (כבר אמרתי- התרשלות זה לא-רע זה הופך לא-פעם לרע)
מה הסיבה שכותבים מרושל? השלמה? יאוש?
בגרות חדשה?
הבית השני גרם לי לחוש במבטך מציץ מבין שיבולים בו. כשקראתי שוב הבנתי למה - שעורה, מגלה מעט, בין השבילים התאחדו אצלי לחוויה מוחשית אחרת. (סתם מעניין)
מומלץ בחום.
[ליצירה]
מזכיר לי שירי זלדה
ככה: בבית הראשון המילה דם בוטה. (מילים כאלה אם מפזרים על ימין ועל שמאל מאבדים מעוצמתם) כאן תחליפי אותה.
חולות זכוכית - אהבתי !!!
חץ נושך? את מפנטזת, אבל מותר לך.
כדאי שתפרידי בבית האחרון בין 'עורב' שורה 4 ל 'אך'.
את חוזרת הרבה על ה"לו רק" וזה מצויין. ("ו-לו רק" ה ו' ממש במקום)
בשיר כזה אין כמעט מקום לדיוקים.
בקשר למה שאמרה תחיה(?) אז משוררים של היום לא יותר חופשיים. בכלל לא. אני משוכנע שריה"ל היה נשאר משורר גדול גם בתקופתנו אנו, המודנית. כמוהו שאר אבירי השירה, כותבי החרוזים, המשקלים והכבולים בכללי שירתם למניהם. להפך נראה אותך, אותי וכל כותב מודרני כזה או אחר כותבים כמוהם...
רק אז תוכלי לדעת שכתיבתך מודרנית ומשוחררת באמת. (למרות שזה לא מחייב)
כותב מודרני היום - טוב עדיף לא לדבר.