[ליצירה]
הגשם מנגן על כולנו, מה? ניגוניו נעימים...
סיום מצויין, אך מעט תלוש. יכול להיות שהיה שם משהו לפני כן?
אהבתי את "עציר". מעולם לא שמעתי את המילה... ההתאמה בין הבית הראשון והשני מושלמת. צל"ש.
הבכי שלך מעורר.
תודה!
[ליצירה]
הכותרת אומרת "את" אבל השיר כולו זועק "אני".
רק בשורה האחרונה הכותב כאילו נזכר בה ומוסיף (כי ככה צריך) "ואיתך".
אני יודע שזה קשה, אבל מה דעתך פשוט לקבל את זה שהקשר נגמר? זהו. תזקוף ראש ותן לזמן לרפא את הפצעים.
[ליצירה]
אני עכשיו באמת נבוך.. תמיד כשהיו מדברים על בעז מהמגילה - בכיתה - הייתי מתכווץ מעט במקומי. אז אני לוקח את זה אישית (מה שכתבה אודיה בסוף) ומקווה שהשיבולים שלי יבלעו אותי ואת התגובה הזאת
מהר מהר. (נאום בעז הנבוך)
[ליצירה]
אתה חוזר על הטעות של אלה אשר מתוך תשוקה לקרב את התורה לשפת החיים שלנו, משתדלים להראות עד כמה גם התורה תואמת את החיים האנושיים. איך גם התורה דואגת לחלשים. איך גם התורה מכבדת נשים. איך גם התורה מוסרית.
לכן הגעת למסקנות מוטעות. התעלמת מנתונים שאינם "נחמדים", תוך "עיגול פינות" לכיוון תפישת העולם הפרטית שלך.
מי שמך לחלק ציונים לדמויות בתורה?
האם אתה באמת מאמין שעם ישראל כ"כ דבילי לעבוד עגל שאין בו עוצמה אמיתית ומוחשת?
אם העגל מזיק ושלילי אז מדוע בעקבותיו יש בית מקדש סופר מוחשי בו מעמידים כעין צלם - "כרובים" ?(הוכחה לכך שהקב"ה מתייחס לע"ז בשיא הרצינות אפשר למצוא בכך שהקב"ה מתיחס לצלם שהעמידו בהיכל כאחות צרה לו.)
האם נשמע לך הגיוני שמשה רבנו שלא אכל ולא שתה 40 יום עם אלוהים ושליחו הנאמן היה אלים?
האם יש לך גם בקורת כזאת כלפי הקב"ה?
אני שם לב שיש לך שאלות מאוד טובות, אך היחס שלך לתורה גורמת לך לעוות את הכתוב. את השאלות עליך להפוך לתשובות.
מעבר לזה אתה מתפרש פה על יותר מדי נושאים, שכל אחד בפני עצמו הוא בומבה. מצטט יותר מדי ומעייף את הקורא כשאין מסקנות (אמיתיות) באופק.
[ליצירה]
הממ...
בין השיטין- פריצת גבולות, אינסוף.
שורות, מילים- גבולות, מימוש.
הכותב נקרא בין 2 התחומים.
בִּשְבִי לִי
בֵּין הַקַוִים הַכּוֹלְאִים
בְּנֵס הָיוּ עוֹנְדִים
אוֹתִי לְקוֹלָר
הרצון הוא- לשלוט בגבולות המאפשרים לשכינת-שיריו-אלוהיו מימוש הניתן רק בחומת-קווים תוחמת, וההבנה כי רק אם הם יהיו מוכשרים לכך בדרך נס יוכל בם לשלוט ולצאת משביו, וגם מנקודת שליטה זו הרצון הוא להיות כעדי (תכשיט) ולא כמגביל וכופה אותם <ואת עצמו> , כי הם בכל זאת גבולותיו לעדי עד. הבית הראשון אם כן מתגעגע למציאות זו שהייתה בעבר.
קוֹלֵך עוֹלֶה מִבֵּין הַסוֹרָגִים
וְאַת בְּעוֹלָם אַחֵר
מוֹדֶרְנִי מִמַךְ
מוּפְרָש אֲנִי מִמֵךְ
אני רואה כאן כישלון בכך שהקול העולה מבין הסורגים בפועל במקום להוות פריצת גבולות בתוך גבולות-הטבע והשורה הוא מופרש (נבדל) ובעולם אחר. ריחוק זה מעיד שהקול עלה כפי שנשמה עולה, כיוון שלא מצא את המימוש האינסופי לשירתו. כאן הקונפליקט בין החרות של המשורר בשירו לבין הצורך בגדר וגבול שיפעלו עליו ויתנו לו צורה, מתבטא בלבטי לקרוא את הבית כפונה לזכר או לנקבה.
בְּמִכְלָאַת יוֹם-יוֹם
בִּשְבִי לוֹ, לֹא
מָצָאַתִי אֶת שַלְשֶלְאוֹתַיִך
בֵּין הַשִיטִין
ה"שבי לו" היומיומי הוא אותו שבי של ההתחלה רק הפעם האחריות היא על המשורר. הוא זה שצריך לשחרר את הא-לוהים בכך שימצא בין השיטין של בת-שירו-המוגבלת, תפסים וקרסי אחיזה או במילות השיר המודיע לֹא מָצָאַתִי אֶת שַלְשֶלְאוֹתַיִך, לא מצאתי את אותן שלשלאות שהן לא הקו-סורג הגלוי, אלא הקו הנסתר שהוא אם היותו גבול בו בעת הוא גם אין גבול.
לא נותר לי אלא לאחל לכרובי שוב כרובי שימצא את שלשלאותיו, וידע לתפוס בהן באומץ הרבה מעבר.
[ליצירה]
קודם כל הסיפור הזה עושה כבר האנשה לדמויות, ובעצם כמעט כל יצירה שנכתבת בעקבות התנ"ך.
החשש שלך הגיע ברגע שהיהדות הדתית שימשה בתפקיד הצינזורה. (ומכאו השאלה: האם זה מה יש לתורה לתת? אני מתגעגע לבצלאל..) רק אז פתאום הפחד להאנשה, כי ברור שיעקב לא סתם רומנטיקן. אבל לספר את שאר הסיפור של התורה כמו קומיקס של שי צ'רקה זה כבר בסדר.
(...)
ואם בתורה עסקינן, שימו-לב שפעם ראשונה שאנחנו נפגשים עם רחל זה בתאור "יפת תואר ויפת מראה" ופסוק לאחריו "ויאהב יעקב את רחל" ברור בפשט הכתוב שהוא אהב אותו על יופיה. כנראה שלא כל היהדות זה "שקר החן והבל היופי".
[ליצירה]
זה התחיל בצורה משעשעת ונחמדה (למי שאוהב ציניות), ובהמשך נמאס לגמרי והפך להיות מלא יתר על המידה בפרטים. הרגשה שהכותב חוסר על עצמו ומיגע את הקורא לחינם עד שהחיוך מתחיל להימחות מהפנים. עשה עלי רושם של ילדותיות וטיפלות.