בנות ישראל תבכינה "איילת-
אהבים פנתה את אשת כהן"
בקול מתרעד תראינה הדלת-
פרוצה ודם על הסף ממאן
לסגת ובית המדרש מהנהן.
לובש גלימת דין הכהן מגואלת
בלובן נצחי
ראשו מתבונן.
ידו עם זקנו המושלג מגוללת
בספר עתיק, ויהי משנן.
ויהי הדבר הזה למשל ושנינה
לחצי דם המנטף בספרים
ואין רחמים ואין חנינה
בצווחת עורב וסגירת שערים.
נופלת הבת כבלי רוח
חיים, ולצידה השחר אבל
ומשקוף עודנו מרוח
בדם.
והאדם כפרח נובל.
פתע מבליחה כברק בעבים
מעל קרעי לבה החשוף-
חיוך מפלח וחורך עשבים
חייכה לרקיע הנזוף.
ותבט בבנותיה בעצב
ותזקוף את ראשה העדין
ותבכה ותצדק את הדין.
_ _ _ _
והיא כוהנת דם ברחובות שיכר
