פניי רכות כפלסטלינה.
שלווה נוטפת מלמעלה
רקועים כהים ושלהבות קרות.
מבטי עגום שט שתיקתו-
מתפוגגת לאט
לאט
ומתקערת-מתקמרת לחיוך
כמו בקעה מלאת פרחים
[מעליה הר גבוה]
ונחל מלחש בעשביה צפופה
פעימות
ציפור נפשו
ממקור
זך וטהור כמות אחד הנערים
היפים בקרקעו
שבמקום פה להם
צדפה
קולותיה ים- אלוהים בדברו,
מושך את השמש למטה בקרניה
האחרונות
למצולה.
ואני מקשיב רוב קשב
לצדפה לאלוהים ולים.
תגובות