הביטו באיזו ענוות חן השמים יורדים מטה
לטבול בין גלי הים.
שמש מעריבה, וזעף הגלים מושך אותה בקרניה
היא מתערבלת בו מתערטלת מכל
אט כסות ירוקה של אצות נכרכת סביבה, גופה קורן.
היא מתיישבת כבתולת סנפיר בקרקעית רוטטת
הירח מגיח ונולד
למעשי לילה.
אל תביטו אל הזריחה היתומה
מכתרת ראשי הרים בזהרורי חצי נחמה.
מבקעת את העבים הכבדים,
צוהר פותחת בהם- חלון תקווה וייאוש
וילונותיו מרפרפים תפילה
והשמש הולכת וגובהת
מציפה תכלת גוססת בדמי אלמנותה.
