ערל לב העם, אטום, קטום, קהה עיוור ולא מרגיש.

קטנוני, מתגדר בשוחות וחומות עבות, מתלהם ולא נגיש.

רע הוא מיסוד, עקור משורש, דואג לעצמו; טובתו – הנאתו.

רקוב, עכור ומעוות. מגודל שומן, שונא – עזה היא שנאתו,

במקרה הטוב. ושנאתו ריקה. ובמקרה הרע;שונא שנאת אנוש בצחוק,

בוקק כל דבר מיסוד, שוקק תאוות ושוד, ורמיסת אדם עליו רקוק.

זלזול ורמיסה, רכילות ממיסה, אלימות מילולית ועקיפה לא חוקית,

כל יום כאוויר לנשימה, בועטים בנשמה, ולא שומעים שריקת המשרוקית.

שריקת המוות הקרב, חללים יפלו, יבאשו הרחובות, זקן וטף ידרסו.

ואנשים ייאנקו, יתגדרו בעצמם, ויהלכון קומם, ועל איש לא יחוסו.

אין אנשים ברחובות הכל חללים, על הכבישים ועל המדרכות,

ועל חללי הגופות רגליים גסות מהלכות.

                       שממה

עד מתי יישחק - השטן בעיר, ישחק למו, יאפיל כל יערות העד ?

יפצע קרני שמש מפציעות דוממות וחיוורות ובל יתהפך וירעד?

הרס וחורבן העיר שוממה. השדים מרדפים רודפי בצע והוללות;

משחקי צללים; הסכין מחכה מעבר לפינה וגם היא כבר פגומה,

הגווילים שרופים בקרן זווית וכבים, אותיות פורחות באוויר, נגוזות

תינוקות בכיתות מוטלים כאבן שאין לה הופכים, מטפטפים על ראשם הבלים. בגיל שלוש מרחו להם על אותיות האלף בית דבש, שיחבבו את התורה, כיום התורה עזובה. לומדים לבגרות בדרך הקשה. מגלים שלימודים זה שעמום ונטל, והבגרות משבר קשה. אין ספק העולם אכזר וצריכים לפתוח דלתות. בערוב ימיהם יגלו שהשערים המקורזלים והיכל הפאר והקידמה; כל שאיפותיהם; מזויפים. פתאום יבינו ששאלו את השאלות הלא נכונות  שבנו לעצמם תדמית שקרית והיו שותפים בהחרבת עולמות ובהקפאת התרבות והיעד. שהגיעו למבוי סתום ואין דרך לצאת מהקוף. שרדפו כל ימיהם אחר כוורות לא להם; שרים שירי כוורת מטופשים, ששרו דובים רבים ביער השרוף נעקצו ונלאו להשיב ידם עד שהטבע לימדם ועזרו עז ואומץ וגבורה ומיני אז- דובים מלקקים דבש רק באגדות  

עוד הרבה לפניהם היה זאת. פעם כשהיקום היה טבע והלימוד חוויה מלבבת ואושר היה נסוך על הכל וריח מיני בשמים לימונים  ושושנים.

אבל אנשי הדובים לא למדו והאנושות המשיכה לצעוד אל פי פחת תענוגות גרידא וקידשה את החול והחומר והרוע וכל השחיתויות האפשריות כמו שהם באידיאלים מרוממים של פשע אבל המציאות תפכה על פניהם וגילתה ערוותם נוכח השמיים שהאדימו כבבואה למה שפעם היה´ גן עדן 

אך מי שרצה ראה שמיים כחולים ותרבות מעודנת הכל כזרע המן ומי שרצה עצם את עניו או מצמץ או רקד ושר שיר שכורים היתולי וגס ברפש ובבוץ והרים ראשו לשמיים וגיהק וצחק; וצחק ללא רסן שולח ידיים חמדניות-לכוורת מזמזמת דבש ועוקץ

 אנשי הדובים נמשכים אל הדבש לוקחים מלוא החופן מלקקים בתאווה, אה דבש... ולשונם נעקצת זבת דם הם יורקים ומתיזים דם לכל כוון גאוותם הפגועה לא תיתן להם ביוהרה הם ירדפו אחר הדבש יניסו בגופם הדבורים הנה הם חשים את טעם הדבש עוד מעט ילקקו אצבעות בכיחם הם עוצמים עפעפיהם מתענגים. שתי צרעות נסגרו, חשך עליהם עולמם וגלגל היין למולם, והם עוקצות ולא מרפות. טעם הדבש מסחרר את חושיהם, והם נסים בריקוד דובים סומא, אוחזים את כפם בשיניהם בתוך ההלטה, שהאפילה  עליהם, וממלמלים דבש, עונג שבת, ימשיכו למלמל ימשיכו להלך עיוורים, אין צרי למו, דובים המה, הולך הדוב אחר הדבש