(11 בתים)
נקולתי וקטונתי מכתוב מילות
מילות של חכמים סתומות.
תרתי בליבי גנזי המגילות
היו כולן בלולות וחתומות.
בקשתי לי הגיג כבד חכמת בינה
יבשה ידי הוחיל עטי לשווא.
ירד פסס היום בדמדומי רינה
המה בי לבבי קווה לקו.
מכוניות נוסעות בפנסים דולקים
האירו את עיניי בנגה-אור מרשים.
קווי אורה וזהר קר זולגים
מפנסי רחוב מפוצלי ראשים.
חיפשתי יציבות ואור שהתנגן
ולא רק פז-דולף במהירות רכבת:
תא נוסעים חלול שהתרוקן
ובתוכו טרדת המחשבה נרקמת.
רציתי להתגלגל בשלג זך טהור
להתקדש ולקדש את אור הרעיון.
אך מסביבי היה הכול כל-כך נאור
וזוהמת רחוב הייתה לאור ההיגיון.
נקולתי וקטונתי, אך הייתי ככולם
עובר בשער אשפתות ורפשי הזמן.
צועד על גלילי התועבה ועיקולם
כוסתי בוץ עבתית ועוד אשמן.
ידעתי כי לא הנץ השמש
פעמיים אותה קרן אור זכה.
ומי יודע חלומי, ההתממש?!
או סגר עליו הים ויבוקע?
דלו עיניי אלי שחקי שמיים
היכן הוא הגיגי הנעלם?
היזולף לי מעבי המים?
קשו פני שחקים והכלם.
וכשכלה אלי עוד קט הקץ
משני א-לוהי בכפו החסודה.
ובוקר חדש הזריח והנץ
על נשמתי המתפרקת שדודה.
סתרי בינה מלכות חכמה
לאט לי עומק-כבוד-הודו.
וכהרף אחזני חוט נומה
ערסלני בשמי- יה, בן יילודו.
נקולתי וקטונתי מכתוב מילות
מילות של חכמים סתומות.
והמעט אשר רוצו להגלות
היו כולן בלולות וחתומות.
תגובות