הכה צור בסלע
לצידו ילודה מצלע
הבריק ניצוץ
נדלק המוץ
אש אש
אדם התאושש
"בורא מאורי האש"
בעז דרומי
-
...סרפד ותה ורוח הקדים.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] לשחק*&*^%$#@ בפעם השלישית בערך שקראתי ראיתי כבר מכשפה שרה זאת. מעולה לסרט המכשפות הבאאא! [ליצירה]
- [ליצירה] נסיון ו ותו לא! כבר טובים ממך כתבו על כך ( באליק ) ואין צורך בניסיונות מעניינים ועווטים של שירים המצא בכח יצרתך חידוש לעולם ואם יבש דמיונך יתפלל ויתפלל ויתפלל... למקור כל הרעיונות כולם. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה! כאב האוזניים מבטא מצויין את ההגזמות שלנו. כידוע כאב אוזניים בא בעקבות חוסר איזון. [ליצירה]
- [ליצירה] לב- ערכתי כמה שינויים והוספתי בית. תודה למגיבים עד כה בגלוי ובאישי. יוה"כ שמח! אל תשכחו לאכול הרבה לפניי הצום וגם לצום מעט. [ליצירה]
- [ליצירה] היא מזכירה לי את רחל כשהייתה חולה מאוד. או שכבר שכחתי. [ליצירה]
- [ליצירה] אור אם אתה במקרה כאן אז יש לך ד"ש חמה ממני. אוהב אותך... מתגעגע. [ליצירה]
- [ליצירה] אני יודע קראתי בפעם הראשונה מהר (יש לו קצב משהו) וכלכך נהנתי, שהמשמעות לא עיניינה אותי כלכך. רק הצלילים הרנינו אותי הצחיקו ומלאו אותי גיל (אני רציני) רוח טובה שורה עליי מאז קראתיו ועיניי צוחקות. כתוב נהדר עושה חשק להתגלגל באושר - המלצתי! [ליצירה]
- [ליצירה] נדמה לי ש"החמות" מתחרז קצת חלש עם "וימות". אם לנסות לדמות לרגע, זה אולי כמו לאכול לחם בלחם. המילים דומות כל כך ואין השלמה מצלולית בינהם. (או שזו השבירה בשורה של החרוז השני?) באופן כללי השיר מקבל העצמה מקודמו "טו בתמוז" ובפני עצמו קצת חלש יותר, לדעתי. (אהבתי "עבודת אלולים" הזכיר לי עבודת אלילים אבל לא נראה לי שיש קשר.) 3 השורות הראשונות לא נהירות לי מספיק. הלכתי קצת לאיבוד. מתחיל אולי מורכב מדי ובלי מיקוד. *מה הקשר בין רוח הים שכרסמה בך שכבות חמות (רוח מכרסמת..? -אם את אומרת) למקהלת האתמולים שאוספת את השרב. אשמח להסבר. [ליצירה]
- [ליצירה] טוב, זה מעט ארוך. אני מקווה שברור. צריכים לבחון מהי "יצירה יהודית" והאם כיום אנו מסוגלים ליצור שכזאת. חורבן המקדש הראשון הוא חורבן החומר. נטילת השכינה מגוף העולם צורותיו וחומריו מעצי התומר. מן ארזי הלבנון שתכונת הגודל שבם מקבילה לגודל האלוהי כמו ריצוף לסלון ואני מחפש את האומן שיביע בפסלים קטנים עוצמה בלתי נתפסת שיצר עבודה זרה יהיה גמד לידו כמו קוטן בית ראשון לעומת הבית השלישי שיבנה. אומן אשר בקצה אצבעותיו יש רטט שכזה לא יוצר יותר אומנות הוא בורא! ************ " וְהַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל כִּי גָדוֹל אֱלֹהֵינוּ מִכָּל הָאֱלֹהִים:(ה) וּמִי יַעֲצָר כֹּחַ לִבְנוֹת לוֹ בַיִת כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ וּמִי אֲנִי אֲשֶׁר אֶבְנֶה לּוֹ בַיִת כִּי אִם לְהַקְטִיר לְפָנָיו:(ו) וְעַתָּה שְׁלַח לִי אִישׁ חָכָם לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת וְיֹדֵעַ לְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים" רש"י בדבריו לא רק שאינו מרחיק מ"הגשמה" זו אלא דווקא מחזק אותה: "והבית אשר אני בונה גדול - לפיכך צריך אני שתשלח לי מבניינך וא"ת תקטין את הבית כדי שלא תצטרך לאחרים איני יכול כי גדול אלהינו מכל האלהים ולכך איני יכול להקטינו ולהמעיטו" ביאור רש"י את סיבת הזדקקות שלמה לחירם מתוך הצורך הזה לבנות "בית גדול" ל"אלוהים גדול", מחייב אותנו להבין שכנראה לחירם אומניו וחומרי הגלם שלו יש את התכונות המתאימות ליצור בניין המסוגל להחיל את גודלו של הקב"ה, ואכן יש תכונות חומר, צורה, ודרכי אומנות המסוגלים להחיל בתוכם גודל שכזה. ההבנה שהעצים והאבנים המיועדים למקדש ואפילו אומנות צורתם יש בהם תכונה מקדימה של "גודל" התואמת את גודלו של הקב"ה מחייבת אותנו למסקנה מדהימה המשנה את כל התפיסה המיסטית אליה אנו רגילים ביחס לבית המקדש. בהבנתנו ה"מיסטית" היכולת של בית המקדש להחיל את שכינת ה' נובעת היא מרצונו ומציוויו של ה' ה"מחליט" שבחומרים המסוימים ובצורות המסוימות הוא יתגלה. אכן מצד החומרים עצמם והצורות עצמם אין מאום המסוגל להחיל את ה', אלא שבאופן ניסי רצון ה' להופיע בהם הוא שמביא לכך שכך יהיה. אולם עתה מן השיח של שלמה אל חירם מלך צור אנו למדים שתכונת ה"גודל" המקבילה ל"גודל" האלוהי, היא תכונה עצמית בחומרי הגלם מסוימים הקיימת דווקא באלו המגיעים ממקור מחצב מסוים מאוד (מן הלבנון), והצורה המסוגלת להביע את הגודל האלוהי היא צורה הקיימת בכישרונם הטבעי של אומנים מסוימים בלבד (שמדברי שלמה אנו למדים שהם בעיקר מאומני חירם). ****************** לסיכום: צריכה להיות דרך לקחת את הערכים העליונים של המצוות לחיי היומיום ולהדפיס אותם במותרי הפרט הרגילים. במיוחד באומנות. דבר זה ישדרג את כל מערכת חיינו.הוא יהפוך אותה לדינאמית יותר וחיה. לא יהיה הבדל בין חיי הדת שלנו לתרבות; אלה וגם אלה ישאבו עוצמה של אינסוף. הסיבה היא כי הערך העליון שמאחרי המצווה יהיה גלוי ומורגש. האומנים ידעו להופיע את עוצמות היצירה והחיים האלה כך שזְהַב פַּרְוָיִם יהיה פרה ורבה כדם פרים. [ליצירה]
- [ליצירה] ב3 שורות הצליח רועי ג לבטא בצורה מדהימה מה הוא מצפה מסיפור. מומלץ! "בסופו של יום" -- ולא בשקיעה "בסופו של אדם" -- מת וקם לתחיה (כמו היום) שהסיפור יתחיל לא בצורה מבהיקה, אלא משופשפת ופשוטה. ויגמר בצורה חזקה ועוצמתית. שהסיפור יתחיל מנקודת מוצא חוץ אדמית ובסופו יופנם בחוזקה באדם. שהסיפור יחדור כה עמוק עד שהאדם ימחוק את עצמו(רק בשלב מאוחר יותר הוא יעלה בו שוב ויופנם) אך מטבע הדברים יש בהפנמה הזאת וחריפותה סיכון של נטילת הזיוו והבוהק של השקיעות והזריחות. הפיתרון בא בהתיחסות לצד הזה היפה עם מודעות לכך שהוא חיצוני ("בוהק זו מילה יפה", עטיפה של שוקולד.. ) הפיכת הזוהר של הטבע לעטיפת שוקולד גם בו יש משום עמעום של הבוהק.. אבל לקיחתו למיטה הזוגית נותנת לו את מקומו בצורה משמעותית ועמוקה. ומכיוון שזה "ירח דבש" בפעם הבאה שתביטו בירח עם אהובת ליבכם אל תשכחו להיזכר בסיפור. רועי ג הצליח לבטא גם את היחס המורכב בין אוטנטיות לאסטטיות בסיפורים (ובחיים בכלל) ונתן פתרון מבריק. וגם את הדרישות הגבוהות שלו מסיפור עד כדי חדירה לזוגיות. [ליצירה]
תגובות