[ליצירה]
אני אוהבת את הרעיון הזה של לקחת טקסט ולעבד אותו בצורה חזותית. לתת לו משמעות ויזואלית וצבעונית. הדמות במרכז מאירה בתוך החושך והיא מוקפת אותיות. מרגישים עוצמה וכוח הנובעת מהדמות.
רק כמה הערות- הטקסט עצמו נכתב בפונט לא כ"כ קריא והצבע שלו גם כן לא תורם להקלת הקריאה. ולגבי הרקע- נראה לי שהיה מתאים יותר רקע צבעוני ובהיר כדי להדגיש את "יתר הדרגות אשר לבניין החיים" ואת השאיפה אליהן.
תודה לך!
[ליצירה]
לא כל דבר בנאלי הוא קיטש. להפך, אני חושבת שהבחירה של הגוונים, והסתפקות בשני סמלים מרחיקה את זה ממחוזות הקיטשיות במובן שמייחסים לה היום, וחבל שאתה עצמך יוצר ציניות אצל הצופה עוד קודם שנפגש ביצירה.
דבר שני, קצת מפריע לי הפונט. הוא לא כ"כ קריא, במיוחד בחלקים שעולים על השמש.וחבל, זה נראה קטע יפה, ובניגוד להזמנה לחתונה אולי כאן היה מקום לשים קצת יותר ממנו.
[ליצירה]
תראו, אם לא הייתי אוהב את זה , אז זה לא היה מתפרסם כאן. אבל מעבר לאיכות העבודה,אני לא יכול להתעלם מזה שהנושא, זוג מול שקיעה,קישטי- במובן שאין בו טיפת מקוריות.
אבל שוב זה לא חייב להפריע לי, ואני מרוצה מאיך שזה יצא ושמח שגם אתם
[ליצירה]
למה קיטש?
נתחיל בזה שאהבתי. מדוע לקרוא ליצירה קיטש? הרי את היצירות של גדולי האומנים ניתן לראות במוזיאונים או שהם תקועים בבית של איזה מיליונר ומה שרשים לנו לראות זה העתקים חיוורים של המקור, אז אם זאת יצירה מקורית שלך, זה לא קיטש. לפחות על פי דעתי.
[ליצירה]
חייב תגובה נוספת!
אני מסכים עם חיים פינקסון ודברי ערוגה בכל לבי!
יצירה מקסימה ולא קיטש קיטש הינה אומנות בפני עצמה התופשת תעוצה גדולה בזמן האחרון וזה איננו קיטש זו יצירה רגילה המותירה את הצופה עם תהייות!
ביצוע מושלם ואיכותי.
שוב תודה אף שהקוטרת לא מתאימה!
חיים
[ליצירה]
הרעיון שסביבו כתבת מדהים בעיני
יחד עם זאת היה לי קשה עם קריאת ההתחלה
אני חושבת (ממש לא בטוחה) שיש משהו מבחינה לשונית שהקשה על הקריאה ("כבר כמה שעות הייתי יושבת")
תודה על סיפור מקסים
צו'קו
[ליצירה]
ידידי שלמה שוק, מלמד כי הכתיבה היא נגיעה במימד האינסוף. באנסוף הכל אפשרי כידוע, ולכן מה שנכתב בהשראה הנכונה, עתיד לגרור קריאות שהמשורר לא בהכרח התכוון אליהם.
לאחר הקדמה אפולוגטית זו, אני יכול לומר שהקריאות של השיר כ "חוסר נשימה" כפשוטו, לא עושים חסד לשיר ולמשוררת. מה מוסיף השיר לידע שכבר יש לנו על דום-לב והחייאה? השיר לא רומז לזה הוא אומר את זה במפורש!
מה כן נרמז?
נרמזים כאן הדברים שאנו באמת זקוקים להם לא בשביל החייאה, אלא בשביל לחיות בכלל:
ידיים, מגע, עיסוי- לב, מעגל.
לפעמים אנו כבדים ומוטלים, נופלים על הרצפה, מתרחקים מכולם. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים שיקיפו אותנו במעגל, שיגעו בנו, שיעסו.
הנשמה, החייאה...
נביש
[ליצירה]
מעניין גם שכל החפצים שקופים, מה שאולי מקשה "לאחוז" בהם.או שלהפך, החפצים משקפים את כל סביבתם וניתנים אחיזה מוגברת מהרגיל...
מקווה שבאמת יהיה אחיזה#4
נביש
נ.ב
לדעתי אנחנו צריכים לצאת לכיכרות ולצמתים ולהפגין נגד צזנורת הפיקסלים שנעשת באתר, תחת הסיסמא
"זו לא צורה!" או משהו בסגנון
100 K בלבד? האם יעלה על הדעת שבתחוןפ הפרוזה יצטמצמו ל100 מילים? בשירה ל100 אותיות!
הקץ לרודנות!
[ליצירה]
מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול)
חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית.
מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי.
לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון.
לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף.
מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך.
לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק.
היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה.
עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות.
(אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת)
המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו.
שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית.
אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב.
נביש
[ליצירה]
[ליצירה]
הבית האחרון די נדוש,
האהבה שתנצח אותך ולא תשאיר מקום...
נו...
אבל החממות עם העגבניות זה גדול
נביש
[ליצירה]
אני חייב להסכים איתך. יותר מדי פעמים אני מרגיש את זה על דברים שאני כותב, שאני סתם "מתאהב בגושי קרח לבנים".
באתר כמו צורה זה רלוונטי במיוחד.
אבל על השורות:
"אולי של עצמם
מביטים הרבה פעמים בעצמם"
אני חייב לחלוק.
מה רע בשירה אינטרוספקטיבית? יותר מעניין אותי שיר שמדבר על העולם הפנימי של מן-דהו, על רגשותיו ועל איך שהוא חובה את העולם,
מאשר שיר שהוא דיווח של אירועים שמתרחשים מחוצה לנו, דיווח פלקטי ו "אוביקטיבי" של תופעות בעולם, ומה ה"דעה" הנחרצת של מישהו על זה.
בנוסף, שאל את עצמך,
האם יש בשיר זה עצמו משהו יותר מאשר
"מודעת אבל לשירה"?
הצדיקים האמיתיים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק (או משהו מאוד קרוב בסגנון)
הכול ברוח טובה
נביש
[ליצירה]
חייבים לתת להם את זה- יצא להם אחלה סיפור,
כל הקטע של האהבה האין-סופית של האל שתופס דמות אדם כדי להבין את הסבל האנושי ובכך שהוא מקריב את עצמו ועובר את הייסורים הקשים ביותר שבן - אנוש יכול לעבור- ובכך מכפר על חטאי האנושות כולה לנצח נצחים. וכל מה שצריך לעשות בשביל להיות חלק מזה, בתור בן-אדם, זה להכיר בו ובגודל המעשה שלו!
למרות שזה לא מקורי- העקדה הייתה קודם. אבל בטוויסט של המוות והקימה לחיים בהחלט הוסיפו ליטוש מעניין.