[ליצירה]
אני אוהבת את הרעיון הזה של לקחת טקסט ולעבד אותו בצורה חזותית. לתת לו משמעות ויזואלית וצבעונית. הדמות במרכז מאירה בתוך החושך והיא מוקפת אותיות. מרגישים עוצמה וכוח הנובעת מהדמות.
רק כמה הערות- הטקסט עצמו נכתב בפונט לא כ"כ קריא והצבע שלו גם כן לא תורם להקלת הקריאה. ולגבי הרקע- נראה לי שהיה מתאים יותר רקע צבעוני ובהיר כדי להדגיש את "יתר הדרגות אשר לבניין החיים" ואת השאיפה אליהן.
תודה לך!
[ליצירה]
לא כל דבר בנאלי הוא קיטש. להפך, אני חושבת שהבחירה של הגוונים, והסתפקות בשני סמלים מרחיקה את זה ממחוזות הקיטשיות במובן שמייחסים לה היום, וחבל שאתה עצמך יוצר ציניות אצל הצופה עוד קודם שנפגש ביצירה.
דבר שני, קצת מפריע לי הפונט. הוא לא כ"כ קריא, במיוחד בחלקים שעולים על השמש.וחבל, זה נראה קטע יפה, ובניגוד להזמנה לחתונה אולי כאן היה מקום לשים קצת יותר ממנו.
[ליצירה]
תראו, אם לא הייתי אוהב את זה , אז זה לא היה מתפרסם כאן. אבל מעבר לאיכות העבודה,אני לא יכול להתעלם מזה שהנושא, זוג מול שקיעה,קישטי- במובן שאין בו טיפת מקוריות.
אבל שוב זה לא חייב להפריע לי, ואני מרוצה מאיך שזה יצא ושמח שגם אתם
[ליצירה]
למה קיטש?
נתחיל בזה שאהבתי. מדוע לקרוא ליצירה קיטש? הרי את היצירות של גדולי האומנים ניתן לראות במוזיאונים או שהם תקועים בבית של איזה מיליונר ומה שרשים לנו לראות זה העתקים חיוורים של המקור, אז אם זאת יצירה מקורית שלך, זה לא קיטש. לפחות על פי דעתי.
[ליצירה]
חייב תגובה נוספת!
אני מסכים עם חיים פינקסון ודברי ערוגה בכל לבי!
יצירה מקסימה ולא קיטש קיטש הינה אומנות בפני עצמה התופשת תעוצה גדולה בזמן האחרון וזה איננו קיטש זו יצירה רגילה המותירה את הצופה עם תהייות!
ביצוע מושלם ואיכותי.
שוב תודה אף שהקוטרת לא מתאימה!
חיים
[ליצירה]
הרעיון שסביבו כתבת מדהים בעיני
יחד עם זאת היה לי קשה עם קריאת ההתחלה
אני חושבת (ממש לא בטוחה) שיש משהו מבחינה לשונית שהקשה על הקריאה ("כבר כמה שעות הייתי יושבת")
תודה על סיפור מקסים
צו'קו
[ליצירה]
האווירה הקישונאית נוצרת, ומוצלחת מעליה-
אין צורך להקימו מקברו לצורך זה.
תן לעצמך ולקורא יותר קרדיט, אתה לא צריך את ההתווית של "סיפור של קישון" כדי שנבין שזו סטירה.
בקיצור- אני לא חושב שהכנסת הדמות של קישון מוסיפה לסיפור.
עוד פרט מיותר זה הקשר המשפחתי בין שני ה "גובים" הממשלתיים.
הדיאלוגים מצויינים, האמירה- חדה ורלוונטית
סה"כ מצוייין
נביש
[ליצירה]
אני חייב להסכים איתך. יותר מדי פעמים אני מרגיש את זה על דברים שאני כותב, שאני סתם "מתאהב בגושי קרח לבנים".
באתר כמו צורה זה רלוונטי במיוחד.
אבל על השורות:
"אולי של עצמם
מביטים הרבה פעמים בעצמם"
אני חייב לחלוק.
מה רע בשירה אינטרוספקטיבית? יותר מעניין אותי שיר שמדבר על העולם הפנימי של מן-דהו, על רגשותיו ועל איך שהוא חובה את העולם,
מאשר שיר שהוא דיווח של אירועים שמתרחשים מחוצה לנו, דיווח פלקטי ו "אוביקטיבי" של תופעות בעולם, ומה ה"דעה" הנחרצת של מישהו על זה.
בנוסף, שאל את עצמך,
האם יש בשיר זה עצמו משהו יותר מאשר
"מודעת אבל לשירה"?
הצדיקים האמיתיים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק (או משהו מאוד קרוב בסגנון)
הכול ברוח טובה
נביש
[ליצירה]
ר' נחמן אומר שלידה היא כמו ריקוד (ולהפך)...
חיינו אולי הם הריון מתמשך, מונעים על ידי "כאב עיוור"
והריקוד כמו "תפילה זכה", ממקד, מאחד את כל חלקי הנפש, לכדי לידה...
או אז ניתקים מהקרקע וניתן "לפרוש כנפיים)...
אבל הרי שיריך הם כבר מעין ריקוד
( ולא רק בהריון)
בברכת זרעי קיץ
מעוררי ערגונות
נביש
[ליצירה]
הםם..
זה אומנם נותן תחושה טוהר , אבל רק בגלל הייצוג הקלישאי שלו (זה שלמישהו יש כנפיים לבנות זה לא אומר שהוא לא יוצא בלילות לדרוס חתולים למשל...).
דווקא ביצירה שלך Kid & Kitty תפסת תמונה הרבה יוחר מוצלחת, לדעתי, של טוהר.
כל זה, כמובן , לא פוגם בציור שהוא לכשעצמו די מוצלח ומעניין.
יומטוב , שמואל
[ליצירה]
ההשוואה לאלעזר בן דורדיה מעניינת, אך לא עיקבית לחלוטין.חסרה כאן ההבנה של החטא וההכרה. או שאולי חטא האהבה היא האמונה באפשריותה?
אולי צריך להדגיש את זה יותר...
ההקבלה עצמה פועלת בצורה נפלאה ומתאצמת בשורות:
"לא היתה נפש אחת בעולם שלא באתי אליה
וחזרתי למקומי
ריקם"
כמו בן-דורדיה גם ה"אהבה" עושה את המאמץ העילאי, רק בכיוון ההפוך. האהבה האמיתית כניגוד מושלם לזנות של בן-דורדיה.
נגררת כאן גם השוואה בין האהבה האמיתית, לחזרה בתשובה. שניהם מגיעים למקום האנושי הקיצוני ביותר.
ושנייהם בלתי אפשריים בעולם הזה.
קיימים רק בעולם הבא
מעבר ליופי של השיר, קשה לי להסכים איתו-
מהי האהבה אם לא ריגעי חסד?
בחסידות השניים מזוהים כאחד. הטוטאליות היא רק הקצנה שבאמת לא אפשרית בעולם הזה.
אני לא הייתי רוצה לחיות בעולם של אהבה טוטאלית.
אולי כדאי לתת גם קרדיט למקור ההשראה.
באופן כללי קטע מצויין, מקורי , ומעורר מחשבה
יום טוב ומעט חציל (לפי הטעם)
נביש
[ליצירה]
כאילו שזה לא מספיק מטריד שלא כל מקום שניכנס אליו מובטח שנוכל לצאת, אז עכשיו גם אם יצאנו לא בטוח שלא נשארנו בפנים, וגם אם בטוח אנחנו בחוץ אז לא ברור שהיה כדאי?
בהחלט מטריד...
[ליצירה]
מעניין גם שכל החפצים שקופים, מה שאולי מקשה "לאחוז" בהם.או שלהפך, החפצים משקפים את כל סביבתם וניתנים אחיזה מוגברת מהרגיל...
מקווה שבאמת יהיה אחיזה#4
נביש
נ.ב
לדעתי אנחנו צריכים לצאת לכיכרות ולצמתים ולהפגין נגד צזנורת הפיקסלים שנעשת באתר, תחת הסיסמא
"זו לא צורה!" או משהו בסגנון
100 K בלבד? האם יעלה על הדעת שבתחוןפ הפרוזה יצטמצמו ל100 מילים? בשירה ל100 אותיות!
הקץ לרודנות!
[ליצירה]
טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה.
אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים::
האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות.
אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל
(האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?)
מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי:
לקחת את ידי
עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי:
אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות.
החספוס המילולי-
היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד
או משהו כזה...
נוגע בכל מקרה.
תודה.
נביש
[ליצירה]
(לדמיין צליל של כאפה על המצח)
התכוונתי מטאפורה
עבר זמן רב מאז שיאור ספרות. לפעמים מתבלבלים במונחים הטכניים.
אבל מה שכן, לפעמים משומוש כל כך נרחב מדימויים לתאר משהו, כמו בדידות, שוכחים שזה באמת רק רגש, ולא ממשות שחודרת לתוך הגוף ושוכנת שם.
בעצם זה אפילו לא רגש, זה סיטואציה...
בעצם די מאוחר ואני סתם מקשקש..
[ליצירה]
הםם..
מורפיוס המסכן נראה קצת כמו חייזר מ X-FILES
נראה לי שאמור להיות לו אף יותר חד ולחיים פחות רחבות.
אבל בהחלט תפסת את המבט הרציני/מהורהר/מבואס/קר-כאבן שלו.
חלומות פז
שמואל