[ליצירה]
אני אוהבת את הרעיון הזה של לקחת טקסט ולעבד אותו בצורה חזותית. לתת לו משמעות ויזואלית וצבעונית. הדמות במרכז מאירה בתוך החושך והיא מוקפת אותיות. מרגישים עוצמה וכוח הנובעת מהדמות.
רק כמה הערות- הטקסט עצמו נכתב בפונט לא כ"כ קריא והצבע שלו גם כן לא תורם להקלת הקריאה. ולגבי הרקע- נראה לי שהיה מתאים יותר רקע צבעוני ובהיר כדי להדגיש את "יתר הדרגות אשר לבניין החיים" ואת השאיפה אליהן.
תודה לך!
[ליצירה]
לא כל דבר בנאלי הוא קיטש. להפך, אני חושבת שהבחירה של הגוונים, והסתפקות בשני סמלים מרחיקה את זה ממחוזות הקיטשיות במובן שמייחסים לה היום, וחבל שאתה עצמך יוצר ציניות אצל הצופה עוד קודם שנפגש ביצירה.
דבר שני, קצת מפריע לי הפונט. הוא לא כ"כ קריא, במיוחד בחלקים שעולים על השמש.וחבל, זה נראה קטע יפה, ובניגוד להזמנה לחתונה אולי כאן היה מקום לשים קצת יותר ממנו.
[ליצירה]
תראו, אם לא הייתי אוהב את זה , אז זה לא היה מתפרסם כאן. אבל מעבר לאיכות העבודה,אני לא יכול להתעלם מזה שהנושא, זוג מול שקיעה,קישטי- במובן שאין בו טיפת מקוריות.
אבל שוב זה לא חייב להפריע לי, ואני מרוצה מאיך שזה יצא ושמח שגם אתם
[ליצירה]
למה קיטש?
נתחיל בזה שאהבתי. מדוע לקרוא ליצירה קיטש? הרי את היצירות של גדולי האומנים ניתן לראות במוזיאונים או שהם תקועים בבית של איזה מיליונר ומה שרשים לנו לראות זה העתקים חיוורים של המקור, אז אם זאת יצירה מקורית שלך, זה לא קיטש. לפחות על פי דעתי.
[ליצירה]
חייב תגובה נוספת!
אני מסכים עם חיים פינקסון ודברי ערוגה בכל לבי!
יצירה מקסימה ולא קיטש קיטש הינה אומנות בפני עצמה התופשת תעוצה גדולה בזמן האחרון וזה איננו קיטש זו יצירה רגילה המותירה את הצופה עם תהייות!
ביצוע מושלם ואיכותי.
שוב תודה אף שהקוטרת לא מתאימה!
חיים
[ליצירה]
הרעיון שסביבו כתבת מדהים בעיני
יחד עם זאת היה לי קשה עם קריאת ההתחלה
אני חושבת (ממש לא בטוחה) שיש משהו מבחינה לשונית שהקשה על הקריאה ("כבר כמה שעות הייתי יושבת")
תודה על סיפור מקסים
צו'קו
[ליצירה]
ההשוואה לאלעזר בן דורדיה מעניינת, אך לא עיקבית לחלוטין.חסרה כאן ההבנה של החטא וההכרה. או שאולי חטא האהבה היא האמונה באפשריותה?
אולי צריך להדגיש את זה יותר...
ההקבלה עצמה פועלת בצורה נפלאה ומתאצמת בשורות:
"לא היתה נפש אחת בעולם שלא באתי אליה
וחזרתי למקומי
ריקם"
כמו בן-דורדיה גם ה"אהבה" עושה את המאמץ העילאי, רק בכיוון ההפוך. האהבה האמיתית כניגוד מושלם לזנות של בן-דורדיה.
נגררת כאן גם השוואה בין האהבה האמיתית, לחזרה בתשובה. שניהם מגיעים למקום האנושי הקיצוני ביותר.
ושנייהם בלתי אפשריים בעולם הזה.
קיימים רק בעולם הבא
מעבר ליופי של השיר, קשה לי להסכים איתו-
מהי האהבה אם לא ריגעי חסד?
בחסידות השניים מזוהים כאחד. הטוטאליות היא רק הקצנה שבאמת לא אפשרית בעולם הזה.
אני לא הייתי רוצה לחיות בעולם של אהבה טוטאלית.
אולי כדאי לתת גם קרדיט למקור ההשראה.
באופן כללי קטע מצויין, מקורי , ומעורר מחשבה
יום טוב ומעט חציל (לפי הטעם)
נביש
[ליצירה]
עברו בי כמה תהיות:
האם ניתן לתרגם את הביטוי הזה לעברית?
"אני לא מבין בצילום, זה לא כוס התה שלי..."
האם זה לואיזה, לימונית, נענע או משהו אחר?
האם בגרסה חדה ופחות מפוקסלת ניתן היה אולי להנות מהאפקט של המים העקומים?
בזוית יותר שטוחה (אם היינו רואים את כל הכוס או ולי ממבט ממלמעלה היה הכוס היתה נפרד יותר מהיד.
כאן דווקא ההתרכזות בזוית העקומה היא במיזוג בניהם.
בכל מקרה, תמיד טעניתי שלא מצלמים מספיק כוסות תה, ועל כך יישר-כוח
חורף חם
נביש
[ליצירה]
[ליצירה]
כאילו שזה לא מספיק מטריד שלא כל מקום שניכנס אליו מובטח שנוכל לצאת, אז עכשיו גם אם יצאנו לא בטוח שלא נשארנו בפנים, וגם אם בטוח אנחנו בחוץ אז לא ברור שהיה כדאי?
בהחלט מטריד...
[ליצירה]
הממם..
אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות
הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד.
מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם...
הבכי כשפת היהדות...
דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן.
ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה...
פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד.
אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף.
מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים.
קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור.
לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי.
נביש
[ליצירה]
השורות על ההוד והנצח של ירושלים מתייחסות לשתי צורות השפעה שיש לעתיקות שלה.
מצד אחד משהו ריגשי שנמצא כאן ואפשר לחוש אותו במלא עצמתו
מצד שני משהו עלום עתיק והיסטורי שקשה בכלל להכיל אותו אלא רק להיות חלק ממנו.
תובב"ה עיה"ק
נביש
[ליצירה]
מודה אני למדור ה"יצירות אקראיות" שזימן לי מפגש חפוז עם ידיד גמוז, כי כל המיקרים הם מאיתו יתברך ויש בזה גם כן סדות גמוזים והעניינים ידועים ומבוררים ליודעי ח"ן ולאנ"ש ויעויין שם מה שכתבנו באריכות ודו"ק
ובאשר לפיהוקיך, כבר ידוע מה שנינו שהבטלה מביאה לידי שיעמום ומה שפירש רש"י על אתר שעמום- שגעון, ורק משיגיונות אפשר שיהיו נכתבים מזמורים נאים כמש"כ "שגיון לדויד" והדברים נפלאים ויקרים מפז רב ועי"ש ודו"ק
[ליצירה]
מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול)
חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית.
מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי.
לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון.
לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף.
מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך.
לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק.
היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה.
עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות.
(אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת)
המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו.
שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית.
אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב.
נביש
[ליצירה]
[ליצירה]
הייתה לי אותה התלבטות.
אפשר בשניהם ביחד-
זו תמודה מדוייקת של גבול בין שני עולמות:
פנים וחוץ, עם אפשרות, בדמות החלון, לחצות את הגבול הזה...
אבל מצד שני הצל שחוצה את התמונה באמת מאוד בולט ולא מיקרי...
תוהה..
נביש