בן גורין הוא הכינוי העברי להוגה הדעות הנודע מיכה ברדיצ'בסקי.
מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) (1921-1865) , סופר והוגה דעות עברי יליד אוקראינה. קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי".
(ע"פ ויקיפדיה)
לכבוד הוא לי להיות הראשונה להגיב.
עיצוב גרפי נפלא ממש! נדמה שהדמות נשאבת פנימה (בצד שמאל, הכהה יותר), נאבקת על רצונה להשתחרר, לפרוץ (בצד ימין,הבהיר בהתאם).
רק שאלה לי.. ברוב בורותי.. מיהו/י אותו/ה מ.י בן גריון?
הקומפוזיציות שאתה יוצר הן עוצמתיות, צבעוניות, נוגעות במופשט, ומשאירות רושם עז על הצופה.
השימוש בטקסט כצורה ולא רק כתוכן מוסיף לאוירה.
קשה להפסיק לבהות.
(עפ"י ויקפדיית סתיו לשם)
[ליצירה]
בן גורין הוא הכינוי העברי להוגה הדעות הנודע מיכה ברדיצ'בסקי.
מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) (1921-1865) , סופר והוגה דעות עברי יליד אוקראינה. קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי".
(ע"פ ויקיפדיה)
[ליצירה]
לכבוד הוא לי להיות הראשונה להגיב.
עיצוב גרפי נפלא ממש! נדמה שהדמות נשאבת פנימה (בצד שמאל, הכהה יותר), נאבקת על רצונה להשתחרר, לפרוץ (בצד ימין,הבהיר בהתאם).
רק שאלה לי.. ברוב בורותי.. מיהו/י אותו/ה מ.י בן גריון?
[ליצירה]
הקומפוזיציות שאתה יוצר הן עוצמתיות, צבעוניות, נוגעות במופשט, ומשאירות רושם עז על הצופה.
השימוש בטקסט כצורה ולא רק כתוכן מוסיף לאוירה.
קשה להפסיק לבהות.
(עפ"י ויקפדיית סתיו לשם)
[ליצירה]
יפה, אם כי השורות הרזות קצת הפריעו לי, וגם ההתחלה לא משהו.
אני גם לא זוכר מספיק את עלילת הספר לדעת כמה זה קשור עם בכלל ,אבל נראה לי שכן.
בכל מקרה יפה מאוד
נביש
[ליצירה]
למרות שאני בדרך כלל לא אוהב את הסגנון המאוד ישיר ולא מקושט הזה, אני חייב להודות שיש כאן כמה אמירות חזקות, בעיקר בשורות האחרונות, בטואו רגשות שאני שותף להן מאוד.
[ליצירה]
הגיע זמן הגאולה
מלים כדרבונות
(לא החיות הקוצניות,האלה שמדרבנים איתם סוסים)
גאולה זה לא משהו שנופל על הראש. זה תודעה, זה דבר שצריך להשתנות בנו. בשביל שיהיה עולם מושלם צריך להפוך אותו לכזה. להפסיק להתעלל בכדור הארץ ואחד בשני.
אנחנו לא חרדים, ו"אתחלתא דגאולה" זה דרך חיים.
כן ירבו מביאי הגאולה!!
[ליצירה]
אם עוצרים דקה לחשוב על זה, כל הרעיון של לעשות איזשהו מאמץ כדי שאנשים וורטואליים יכתבו לך "וואו" הוא די מגוכך.
אבל עם זה עושה למישהו טוב אז למה לא?
ככה שאתרי כתיבה כאלה מוקידים שתי ציפורים במכה:
גם במה פתוחה ליצירה ודיון, וגם פורום להרחבת האגו.
שיהיה בכיף, לא צריך להצביע על זה כל היום
שמואל
[ליצירה]
מר פרידמן הנכבד,
נראה שבזמן האחרון דרושה מנה גדושה של אומץ וקיבה מחוזקת בשביל להעביר עליך ביקורת, ומעטים הם העוברים תחת שבט מקלדתך ואינם יוצאים בשן ועין.
אבל האמת- מבחינתי אתה סך הכל דמות ווירטואלית (אמנם דמות שיודעת לכתוב לא רע) ולא יותר, כך שאין לי ממה לחשוש באמת. זרוק עלי כל מה שיש לך, בכיף.
אבל ליתר בטחון, קצת חנופה לא תהזיק:
על הכישרון שלך אפשר להתווכח, על נימוסים אין על מה לדבר. אבל לפחות דבר אחד ברור- אתה בהחלט אחד היוצרים היותר מעניינים באתר הזה.
חבל שאנשים כאן לוקחים הכל כל-כך קשה ולא יודעים להנות מקצט בידור טוב.
ראשית כמה הערות טכניות : (הרי אתה כזה פרפקציוניסט)
החלטת ללכת על כותרות לפרקים- מה לגבי הפרק הראשון?
אמנם אני האחרון שיעיר על שגיות קטיב, אבל כנראה לקראת הסוף של הרמי-מרטין (או מה שאתה לא בוחר להרעיל את עצמך בו) האצבעות החליקו על המקלדת, והתוצאה בהחלט לא נעימה לעין. אז אנא, תפוס כמה רגעים של פכחות,קח את עצמך בידיים,ונקה את הבלאגן.
הלאה לסיפור עצמו. השאלה שמטרידה אותי היא האם סוליות נעליה של רחלי אי-פעם פגשו את האספלט של רחוב רבי עקיבה( לא במציאות כמובן, אלא בקונטקסט של הסיפור), או שאולי לא הייתה ולא נבראה אלא משל הייתה. כמה שזה מטריד אני מעדיף גם לא לענות לעצמי, כי בדרך כלל התשובות לשאלות כאלה הם דיאלקטיות, ולא דיכוטומיות.
כשהעלילה התמסמסה ועברה למשל הליצן העצוב, שמייצג את המאה כולה, וחלומה של רחלי, על כל הטוב שיכול להיות באנושות, נזכרתי ב "חיוכו של גינג'ס כוהן" של רומאן גארי, ובעלמה שהיא חלומו של כל גבר (לא זוכר אך הוא קורה לה) אך אין מי שיצליח לספק אותה, בדומה להומאניזם עצמו.
אולי כוונותיך היו פחות גרנדיוזיות, והכוונה רק לפספוס האישי ולא האנושי.
אם כן אולי היה ראוי שתסתמך על עולם אסוציאציות אישי יותר, ותסתמך פחות על כמות מוגזמת של רפרנסים לעולם התרבות הכללי שכמעט וגובלת ב"ניימדרופינג" סתמי.
אבל סך הכל זה כתוב היטב,מאתגר ,לא נכנע למבנים, וגם לא מתמסר לשבירתם יתר על המידה.
תמשיך להילחם בטוחני הרוח, THE TRUTH IS OUT THERE...
נ.ב
אולי סאנשו רק רצה לרסן את ידידו, ולדאוג שלא ישקע בדכאון כשיגלה שטחנות הרוח עדיין עומדות ושדולציאנה לעולם לא תהייה שלו, להזכיר לו שזה לא הכל בחיים ושיקח הכל קצת יותר בסבבא?
הכול ברוח טובה
נבישקר
[ליצירה]
כמובן שברוב עצלנות לא טרחתי לבדוק את המקור וצטטתי הפוך, זה אמור להיות " בין ארור המן לברוך מרדכי" ועמכם הסליחה.
למרות ששעוד "ונהפוך" אחד לא יכול להזיק נכון?
[ליצירה]
אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר:
הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים.
זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה.
וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו .
השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה...
או שאולי אפשר?
אולי יש אור אחד בודד בוהק?
כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה?
אולי בסוף יהיו לכל פתרונות?
אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות.
כאילו עוד רכע ייפול כוכב-
התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני.
הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל...
כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי,
מצפה לפרסומים נוספים,
תודה
שמואל
תגובות