החייל קם ממקום מושבו בתחנה וסוקר את הכביש השומם. זאת עוד תחנת אוטובוס טיפוסית, כמו כל האחרות. יציקת בטון שלא ממש מגינה מהשמש אבל מותירה מספיק מקום לגרפומן המצוי להפוך לקופירייטר לרגע ולהשאיר את המסר שלו למדינה. אם זה לא "יהודי לא מגרש יהודי", או "אין ערבים אין פיגועים", אז זה "נ נח נחמ נחמן מאומן" או משהוא בסגנון. איך שלא תסתכל על זה, זה פשוט חור. והוא, רק דבר אחד יש לו בראש- להגיע הביתה.

אם זה היה רק עניין של לחכות קצת בתחנה, לעלות על אוטובוס, ולשבת, הוא היה יכול להתמודד עם זה. אבל הוא כבר יודע שכאן, בלב מחוזות הטירוף, שום דבר לא כל כך פשוט. חצי שנה כבר הוא משרת במוצב בגיזרה שכוחת-האל הזאת, וזה תמיד אותו סיפור. גם אם במקרה יש לו ממש מזל, ונגיד שהכביש לא בדיוק עכשיו נחסם או משהו כזה, ובכמה ימים האחרונים במקרה לא היו יריות או מטענים, אז הוא יכול להיות כמעט בטוח, שגם אם האוטובוס כן יופיע, זה לא יהיה בטווח של שלוש שעות מזמן ההגעה המיועד, שזה בעצמו בערך פעמיים בשבוע. וגם אם כן, אז לאן זה בכלל מקדם אותו? מחור א´ לחור ב´ זה הכל. זה שתי אוטובוסים לפחות עד למרכז הציוויליזציה הנורמלית הקרובה. ואחרי שבועיים וחצי שהוא סוגר, אין לו עצבים לחכות. ככה זה, בסוף הוא תמיד נכנע ותופס טרמפ. וחוץ מלחכות לאוטובוסים, אין דבר שהוא שונא יותר מלתפוס כאן טרמפים. וזה לא שהתושבים לא נחמדים אליו או משהו. להפך- כל אחד כאן פשוט מת להיות זה שיקח את החייל האמיץ והמסכן עד למפתן ביתו ממש. רק מה, הבעיה של התושבים פה, שהם חיים במנטאליות של מלחמה יום-יומית. לא שאפשר להאשים אותם, אבל מה לעשות שבמערכה ההסברתית לפחות, הוא מייצג את האויב מספר אחת. והלוחמים האלה ששים אלי קרב, מריחים דם מקילומטרים, ולא מסוגלים לוותר על הזדמנות-פז להעביר שטיפת מוח לאויב. כאילו שאם הם רק יסבירו לו את עיקרי משנתם המדינית-בטחונית-דתית במשך נסיעה אחת, אז הוא בעצמו, כנציג בלעדי של רשויות צה"ל, ייקח את העניינים בידיים ויצליח להביא סוף-סוף את המהפכה המיוחלת, ולשכנע את כל העולם בצדקת דרכם. והוא, מה מעניין אותו פוליטיקה בכלל? בסך-הכל רוצה להגיע הביתה בשקט. אבל תמיד בסוף, אחרי שעתיים בשמש, הוא נכנע ותופס טרמפ. והנה עכשיו הוא כבר בתחנה מ 12:00, והוא עוד רוצה להגיע הביתה בשעה נורמלית, והוא רואה מכונית באופק, והוא כבר יודע שהקרב אבוד. הוא שונא את עצמו שהוא כזה חלש, אבל אותם הוא שונא עוד יותר. כל פעם זה אותו סיפור מחדש. קודם כל הדו-שיח הפונקציונאלי של

לאיפה ת´ מגיע? לאיפה ת´ צריך?

ואז המשחק הנדוש והמיותר של

מאיפה-אתה-בארץ?-אה-כן!-מכיר-את...

ואז אחרי שהפרטים הטריוויאליים מבוררים, יוצאים התותחים הכבדים:

אתה יודע, אני גר כבר המון זמן במקום הזה...,

ככה תמיד, מתחילים בלפרוט לו על הרגשות.

זה הבית שלי אתה מסוגל להבין את זה?

אחר כך מנסים לגעת במצפון הלאומי שלו, ופוצחים בשיעור מורשת :

אבות אבותינו הילכו בדרכים האלה ממש!

ואז השיא זה ההיבט הביטחוני:

אנחנו זה רצועת הביטחון של המדינה! אם אנחנו לא היינו פה אז ככה היה המצב אצלכם!

והכי גרוע:

בתור אחד שמשרת פה אתה בטח מבין את החשיבות שלנו!

מה הם רוצים ממנו לעזאזל? מה הוא ביקש להיות פה? מה הוא אחראי למצב שלהם? בסה"כ הוא רוצה להגיע הביתה, למיטה, לחברה, לאוכל של אימא. הנה המכונית מתקרבת, והוא כבר יכול להבחין בסימני הזיהוי הטיפוסיים. זאת מכונית מהסוג הכי גרוע, מסחרית ישנה ומרופטת, עם שכבה עבה של זכוכית וסטיקרים, כזאת שהוא יכול לצפות ממנה לפחות לשיעור מאלף בגיאוגרפיה, היסטוריה ,תנ"ך ואולי גם מורשת קרב. ומה שבאמת מחריד, מה שמותיר אותו חסר-תיקווה, זה שלא אכפת להם באמת אם אתה מסכים עם דעותיהם או לא. הוא כבר ניסה בעבר את אסטרטגית ה

טוב-אתה-ממש-צודק-אני-ממש-מבין-אותך-ת´יכול-לרשום-אותי-להפגנה-הקרובה-ולעדכונים-בsms-...

אבל לא משנה באיזו פראיות הוא הנהן בראשו, זה לא עניין אותם בסופו של דבר מה הוא חושב באמת. במשחק הזה הוא רק חייל, לא בן- אדם. למחשבות ודעות שלו אין משמעות. הוא רק מיצג בשבילם את הצד השני, לא את עצמו.

המסחרית הגיעה לתחנה. החלון מתגלגל למטה וחושף את החיוך המרוח על שפתי הנהג, שבעיני החייל רק מרמז על אופי עליז מדי, וגם ופטפטני.

זה פשוט לא היום שלי...

הוא מלמל בשקט.

מה אמרת?

 אה.. סתם... שאלתי לאן אתה מגיע?

הנהג נדלק ממש, והלהג מתחיל, בליווי תנועות ידיים מתלהמות:

מה קרה לך- אותך אני אקח עד לאיפה שתרצה! בוא-בוא תעלה! לא כל יום יוצא לי לקחת חייל בצבא הגנה לישראל- זה כבוד גדול...

הנהג ממשיך בלהגו והחייל מתיישב ומהדק חגורה. הוא מתנחם בכך שלפחות הוא כבר די עייף מלעמוד בשמש, ויש סיכוי שיירדם בעוד הנהג מדבר. לאחר כמה דקות שהנהג הספיק כבר להגיע לשלבים מוקדמים בהיסטוריית עם ישראל, הוא שם לב כי הנהג פונה אליו ישירות בשאלה:

אז לאיפה בכלל אמרת שאתה צריך?

החייל לא עונה, ומשתדל להעמיד פנים שנרדם. אבל בראש, הוא משיב לעצמו, בדכדוך:

...לחור ב´ אני צריך... מחור א´, לחור ב´..