וואו!
פשוטו כמשמעו- וואו!
זה כל כך מדהים! הצבע הכחלחל הזה שחודר לתוך הצבע המתחתי.... םשוט מדהים! והברק בעיניים... פשוט המיס אותי....
כל הכבוד נביש!!!
ליתוש.
עוד אחד .(הטקסט בתגובה כי כשמתעסקים עם חזותי אז דברים רעים קוראים)
לילה
בצל העצב
ברפיון ללא גבול
ללא כלים למדוד
להתמודד
לפתע השחור
נצבע בגוון זהוב
באור שתמיד האיר
ורגע מלא עובר
בהתבוננות בקבלה
ובחולפו אין לדעת-
באמת האיר?
או שדמעה בעין
לרגע הֵשְלֶתָ
והנה שוב
השחור
[ליצירה]
וואו!
פשוטו כמשמעו- וואו!
זה כל כך מדהים! הצבע הכחלחל הזה שחודר לתוך הצבע המתחתי.... םשוט מדהים! והברק בעיניים... פשוט המיס אותי....
כל הכבוד נביש!!!
ליתוש.
[ליצירה]
(הטקסט בתגובה כי כשמתעסקים עם חזותי אז דברים רעים קוראים)
לילה
בצל העצב
ברפיון ללא גבול
ללא כלים למדוד
להתמודד
לפתע השחור
נצבע בגוון זהוב
באור שתמיד האיר
ורגע מלא עובר
בהתבוננות בקבלה
ובחולפו אין לדעת-
באמת האיר?
או שדמעה בעין
לרגע הֵשְלֶתָ
והנה שוב
השחור
[ליצירה]
אני חייב להסכים איתך. יותר מדי פעמים אני מרגיש את זה על דברים שאני כותב, שאני סתם "מתאהב בגושי קרח לבנים".
באתר כמו צורה זה רלוונטי במיוחד.
אבל על השורות:
"אולי של עצמם
מביטים הרבה פעמים בעצמם"
אני חייב לחלוק.
מה רע בשירה אינטרוספקטיבית? יותר מעניין אותי שיר שמדבר על העולם הפנימי של מן-דהו, על רגשותיו ועל איך שהוא חובה את העולם,
מאשר שיר שהוא דיווח של אירועים שמתרחשים מחוצה לנו, דיווח פלקטי ו "אוביקטיבי" של תופעות בעולם, ומה ה"דעה" הנחרצת של מישהו על זה.
בנוסף, שאל את עצמך,
האם יש בשיר זה עצמו משהו יותר מאשר
"מודעת אבל לשירה"?
הצדיקים האמיתיים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק (או משהו מאוד קרוב בסגנון)
הכול ברוח טובה
נביש
[ליצירה]
כמובן שברוב עצלנות לא טרחתי לבדוק את המקור וצטטתי הפוך, זה אמור להיות " בין ארור המן לברוך מרדכי" ועמכם הסליחה.
למרות ששעוד "ונהפוך" אחד לא יכול להזיק נכון?
[ליצירה]
האדם ה"בוגר" מחפש חוויות "ממשיות" שילהיבו אותו עכשיו. סיפוק מידיים.
השעמום הוא בעייה מודרנית שנובעת מחיים חסרי תוכן פנימי. מופעלים רק על ידי גירוי חיצוני.
בילדות יש "מתכונת חירום לשעת שיעמום"-
הרב פעמיות של תוכן חייהם. דווקא הפשטות של ילד מקנמה משמעות רב פעמית לחייו. הדמיון הוא מספיק ממשי בשבילו. וכשאין לו מה לדמיין הקשרים המשפחתיים הבסיסיים מספקים אותו. הןא לא מחפש אהבה גדולה ורומנטית ולכן לא יתאכז מ "סינר של אמא"
ניתוח קצת יומרני ופלצני אבל זה מה שעולה לי.
לדעתי השיר מנוסח קצת ביובש וללא ליריות. זה יותר אמירה מאשר שירה.
אבל יכול להיות שגם אני לא הבנתי.
הרבה ביקורת בונה
וגם קצת חציל
נביש
[ליצירה]
בן גורין הוא הכינוי העברי להוגה הדעות הנודע מיכה ברדיצ'בסקי.
מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) (1921-1865) , סופר והוגה דעות עברי יליד אוקראינה. קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי".
(ע"פ ויקיפדיה)
[ליצירה]
איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי.
אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'.
ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית.
נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה.
הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה.
אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה)
והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי
היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי-
אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו.
ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות."
היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו-
"מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת."
יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר.
בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן,
תודה
שמואל
[ליצירה]
השורות על ההוד והנצח של ירושלים מתייחסות לשתי צורות השפעה שיש לעתיקות שלה.
מצד אחד משהו ריגשי שנמצא כאן ואפשר לחוש אותו במלא עצמתו
מצד שני משהו עלום עתיק והיסטורי שקשה בכלל להכיל אותו אלא רק להיות חלק ממנו.
תובב"ה עיה"ק
נביש
[ליצירה]
אין לי ספק שאתה מהווה תקדים הסטורי:
מעולם לא קם האדם שמשתמש בביטויים כמו "כפיסי מים" או "בן-אוני" בד בבד עם פלפולים לשוניים כגון "גשמשם".
לשון עתיקה כמו השמש מעורבבת ברגשות טריים כמו הגשם.
בברכת
"הישן יתחדש והחדש יתקדש"
ומעט-מזער חציל
ידידך,
נביש
תגובות