ושיננת-
בקומך, בשכבך, בלכתך.
ודיברת, ושמעת.
ובכל נפשך, ומעודך,
והדברים האלה יושבים על לבבך
והיום-
אנוכי מצווך.
ומחר-
התהה האהבה לעול?
היהיה העול העול לאהבה?
וה´-
היהיה אלוקנו?
היהיה אחד?
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] הממם.. אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד. מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם... הבכי כשפת היהדות... דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן. ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה... פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד. אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף. מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים. קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור. לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי. נביש [ליצירה]
- [ליצירה] זהו בדיוק. אסור שימאס. זה חיים של בני-אדם [ליצירה]
- [ליצירה] ר' נחמן אומר שלידה היא כמו ריקוד (ולהפך)... חיינו אולי הם הריון מתמשך, מונעים על ידי "כאב עיוור" והריקוד כמו "תפילה זכה", ממקד, מאחד את כל חלקי הנפש, לכדי לידה... או אז ניתקים מהקרקע וניתן "לפרוש כנפיים)... אבל הרי שיריך הם כבר מעין ריקוד ( ולא רק בהריון) בברכת זרעי קיץ מעוררי ערגונות נביש [ליצירה]
- [ליצירה] דווקא אהבתי את המקום. זה צילום שמרכז אותך, השחור-לבן ישר נותן לך להרגיש שמשהו חסר, אתה מתמקד בחכה- שצופה למרחק,מתוח קדימה, מחכה למשהו... המשחק מילים עובד מצויין (גם בלי הכותרת)... סה"כ ניפלא וכמו שאמרה רונה קינן: "כולם גונבים מישהו ממישהו אחר, זורקים חכה ומקווים תמיד להיות בצד שצד..." (לא שיש את הפן השלילי הזה בתמונה, סתם נזכרתי) יום טוב ומי יתן וחצילים רבים יעלו בחכותינו נביש [ליצירה]
- [ליצירה] באיזשהו מקום זה יותר דומה מונולוג דיאלוג זה גם הקשבה, יותר כמו תפילה, שנותן מקום לצד השני. פחות או יותר מקבל את מה שאמרת, זה באמת מבטא משהו נורא, וזה באמת מנטליות של עבד... אבל האם ייתכן יחס אחר? אדם שבאמת בין-חורין הוא כזה רק כי הוא עבדו של האל לא? אני לא אומר שזה רע, רק שזה ככה- אתה עבד, והשאלה רק האם תשלים עם זה... [ליצירה]
- [ליצירה] לא ברור לי בכלל מה זה "דיאלוג" אבל משהו בקטע הזה לא עובד, למרות שהכתיבה בסדר והרעיון העקרוני מצויין. אולי בתוך סיפור יותר מורכב, עם התחלה, סוף ואולי איזו התרחשות באמצע? או להפך בתור קטע יותר מופשט? בכל מקרא נהנתי מהרעיון , ומקווה שגם בתור מבוגרים נוכל לחלום מחוץ למסגרות רבועות וגבולות הסטרטוספירה שיהיה יומטוב והרבה חציל נביש [ליצירה]
- [ליצירה] הקטע מוכל בתוך עצמו. ההנחה- שאין לה נשמה- לא מוסברת, וגם לא מועברת למישור שאפשר להבין מה הכוונה, מעבר לתחושה כללית של ריקנות. אבל הכתיבה מצויינת, מכניסה לאווירה, אין מילים מיותרות, התיאורים במקום. מצפה לעוד נביש [ליצירה]
- [ליצירה] השורות על ההוד והנצח של ירושלים מתייחסות לשתי צורות השפעה שיש לעתיקות שלה. מצד אחד משהו ריגשי שנמצא כאן ואפשר לחוש אותו במלא עצמתו מצד שני משהו עלום עתיק והיסטורי שקשה בכלל להכיל אותו אלא רק להיות חלק ממנו. תובב"ה עיה"ק נביש [ליצירה]
- [ליצירה] כל כך מתחבר לזה , כל כך היתי בחוויה הזאת... ניפלא להיזכר... [ליצירה]
- [ליצירה] האמנם שני עולמות קטביים? או אולי שני בני אדם, כל אחד חי כמו שסבא שלו וסבא של סבא שלו חיו, בעיר שסבא שלו נולד, מנסים לשמר את צורת חייהם הנושנות אל מול עולם שמנסה להאיץ את קצב חייהם, להתאים אותו למודרנה... שני דמויות חטופות שהקיום של אחד לא מאיים על השני, אולי להפך- הידיעה שכל אחד מהם יוכל לראות את אותם פנים גם מחר, בוודעות שלא משנה מה יתרחש הם לא יכנעו לרוח התקופה, יציבות שאולי מעניקה תחושת ביטחון... או שלא... [ליצירה]
