ושיננת-
בקומך, בשכבך, בלכתך.
ודיברת, ושמעת.
ובכל נפשך, ומעודך,
והדברים האלה יושבים על לבבך
והיום-
אנוכי מצווך.
ומחר-
התהה האהבה לעול?
היהיה העול העול לאהבה?
וה´-
היהיה אלוקנו?
היהיה אחד?
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כאילו שזה לא מספיק מטריד שלא כל מקום שניכנס אליו מובטח שנוכל לצאת, אז עכשיו גם אם יצאנו לא בטוח שלא נשארנו בפנים, וגם אם בטוח אנחנו בחוץ אז לא ברור שהיה כדאי? בהחלט מטריד... [ליצירה]
- [ליצירה] רק ה"אויש " קצת מעצבן. מעבר לזה יש כאן כל מיני ריזות שני לא בטוח לגביהן... כתוב טוב, ומעומם בצורה טובה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] לא ברור לי. ה"צייד" ישר עשה לי אסוציציה של דייטים, אם כי אז הרי שאינך רוצה להיות "הניצוד".. ולמה חימר? כי אפשר לפורר את זה "כשקולות הערב תמו לגווע"? אם זה באמת על דייטים אני מקווה שהם לא כוללים תמיד אנשים ב"חליפות שחורות" ו"פגישות עסקיות"... ואגב, השימוש בכינוי "השם"... איכשהו זה לא נראה לי מתאים לשיר, אבל כל אחד והקדושברכו שלו... חודש טוב ומלא חירות נביש [ליצירה]
- [ליצירה] היה עדיף שלא תאכילי אותנו בכפית את המוסרשכל בסוף, הקטע מספיק מובן וישיר. אני נהנה כל פעם מהקטע של לקחת את המטאפורה ולהפוך אותה למציאות של הסיפור, את עושה את זה מצויין. השורה על הדמעה המרחפת בין העצים היא טובה מידי לקטע פרוזה כזה, תעשי COPY PASTEותהפכי את זה לשיר. "עבדים טובים"- זה אמור להיות סוג של פוליטיקלי קורקט? לא מובן... וכמובן, כל-כך ברור שהמקום הראשון שבו ארכיאולוגית תגלה אותו יהיה באבק העבר, איך לא... שבתשה לומום בורך נביש [ליצירה]
- [ליצירה] לפחות עדיף להיוולד באמצע התמוז (או בהתחלה) ולא משהו עבוב יותר... גם אני מחליף ספרה השבוע, אבל האמת, לא הקדשתי לזה הרבה מחשבה, כנראה קטע של בנות, אבל בכל זאת קטע נחמד. אגב, מספרים שלאחר משא ומתן מייגע עם כותבי עתידות של בזוקה, הם הסכימו לספק הארכות לתחזית הקודרת שלהם, והיום תמורת מחיר סימלי, אפשר להגיע לירח לפחות עד גיל 30, כך שעוד יש בשביל מה לקום בבוקר יומולדת שמח לך ולאנשי התמוז באשר הם [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא בטוח מה הכוונה ב"רשימה," אבל יש קשר אינהרנטי בין שורה לשורה. (כלומר זה נכתב בכוונה שאפשרי לקרוא את זה גם כרצף אחד, וקיטועי השורות נועדו לתת דגשים במקומות מסוימים) אם לא רואים את זה אז באמת יצא לי לא ברור [ליצירה]
- [ליצירה] אהבה (בין השאר) היא היכולת (הבילתירציונלית) להאמין באדם. איזה מין קיום זה אחרת? [ליצירה]
- [ליצירה] האמנם שני עולמות קטביים? או אולי שני בני אדם, כל אחד חי כמו שסבא שלו וסבא של סבא שלו חיו, בעיר שסבא שלו נולד, מנסים לשמר את צורת חייהם הנושנות אל מול עולם שמנסה להאיץ את קצב חייהם, להתאים אותו למודרנה... שני דמויות חטופות שהקיום של אחד לא מאיים על השני, אולי להפך- הידיעה שכל אחד מהם יוכל לראות את אותם פנים גם מחר, בוודעות שלא משנה מה יתרחש הם לא יכנעו לרוח התקופה, יציבות שאולי מעניקה תחושת ביטחון... או שלא... [ליצירה]
- [ליצירה] איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי. אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'. ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית. נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה. הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה. אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה) והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי- אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו. ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות." היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו- "מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת." יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר. בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן, תודה שמואל [ליצירה]
- [ליצירה] ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים. שנית- הארה כללית: אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית. ונעצר. כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'. ולשיר עצמו: יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים. שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב. שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים. שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב. מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע: נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר. הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות. עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה? אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה. ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי "אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת לחוות את עצמך לדעת." שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת. לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף (אולי האחר?) הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה. סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן. הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר). אבל שוב, סך הכל שיר נפלא בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב" ובלי שום ירקות מיוחדים, נביש [ליצירה]
